חי
בעליית קיר, בחדר מת שומם, אני הייתי אחרון לאחרונים. אות זכר, עם ספרים ומחברות, רקומות באותיות זהב היו מילים שנלחשו בזמנים קודמים של תפארה. רק אני ונר, בחדר מת שומם, בעליית לב ניטושה, בחדר. אני והמחברות. בכתב יד, במגע אצבע, סופר עליהן שמסלול העיפרון הוא המפה היחידה לנפש. מפה אל מטמון שאף אחד כבר לא מחפש. אבל תגידו לי שהנפש איננה. אני אחרון האחרונים, מדליק לה נר כל ערב, משכיב אותה לישון כל שחרית. אך היא עודנה. היא וכל פרפריה הרדומים, בין הריסות אבק, בין דפים נגמרים.
תגובות (10)
אהבתי את איך שהעליית קיר הפכה לחדר בעליית לב.
בתור פרשן-אוליב קצת סיבכת אותי כאן, אך השתדלתי להתמודד בגבורה.
חח התגובה שלך הצחיקה אותי.
אממ אני יודע שזו תשובה מתחמקת, אבל אין פה משמעות מעבר לתמונות ורגשות.
יפה. מתאים לך. נוגע. אבל נורא עצוב
יש שהו שאני לא אוהב ב"מתאים לך". את בטח מבינה למה. תודה שהגבת
מזתאומרת? למה? זה פשוט… הסגנון שלך, לא יודעת, הייתי מזהה בכל מקום.
לסגנון הזה יש טעם של גפילטעפיש ובכל מקרה לא הייתי רוצה להיות מזוהה איתו, או עם כל סגנון אחר.
ויש בזה הגבלה של הבנאדם כשאומרים לו "זה אתה" ו-"זה לא אתה".
חחחחחחחחחחחח בסדר, סליחה
תתאר לעצמך שזה לא ממש מה שהתכוונתי
תמיד הייתי גרוע בלשקר את עצמי