ה' חפץ למען צדקו.

ר' חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את עם ישראל, ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר, "ה' חפץ למן צדקו, יגדיל תורה ויאדיר."

זהו ציטוט מוכר מאוד, ששומעים כל פעם אחרי דרשה או שיעור קודש. אבל מה הוא בעצם אומר?

הקב"ה אוהב כל אחד ואחת מאיתנו, מעם ישראל. הוא דואג לנו, הוא נפח בנו נשמה מיוחדת ונצחית, ולא די בכך, אלא שהוא גם רוצה להוסיף עלינו טובה? ומהי הטובה הזו?

הקב"ה נתן לנו תורה ומצוות. מצד אחד, קשה לקיים את התורה כולה, להתפלל כל יום שלוש פעמים, להניח תפילין, לקבוע עתים לתורה, ועוד המון דברים שלא לכולנו יש פנאי לכך. מה הטובה ב"גזילת" זמן מהדקות הפנויות היחידות שנשארות לנו ביום?

ובכן, אפשר להסתכל על העניין מצד אחר. בכל יום התורה נותנת לנו שלוש פגישות אישיות עם הקב"ה, אבינו שבשמיים, ומלך הכל. אנחנו יכולים לבקש ממנו הכל, והוא ייתן לנו. אנחנו יכולים להודות לו על מה שעשה לנו ועזר לנו. אנחנו יכולים ל"נצל" את הפגישות לטובתנו ולטובת כל אחינו, עם ישראל.

אלא שאנחנו יכולים להחליט "להבריז". הבחירה היא שלנו: לקבל שפע גדול וקרן לעולם הבא או לדחות למחר, לפעם הבאה, בשביל לסיים עוד שלב, לקרוא עוד פרק בספר, לאכול עוד ארוחה.

והמצוות? אנחנו מתקדשים בהן! אנחנו מתעלים על הטבע בכל מצווה ומצווה. אנחנו מדגישים במרקר את הקשר בינינו ובין הקב"ה בכל שנייה עם ציצית, ומוסיפים קו תחתון בכל פעם שמניחים תפילין. השפע מגיע, להבדיל כמו אצלנו, במשאיות גדולות מאוד של "שפע". ככל שנעשה יותר מצוות, נסלול דרך קלה וקצרה יותר לשפע להגיע, ולנו דרך קלה יותר לחזור למקור השפע אחרי 120 שנים.

אבל בעצם, למה כתוב "ה' חפץ למען צדקו", לטובתו? שהרי המצוות כולן לבני אדם הן, מלאכים לא יכבדו אב ואם ולא יסקלו מחלל שבת.

הקב"ה אוהב אותנו כמו בנים. האבא משקיע בחינוך הילד, בהלבשתו, בהאכלתו. ככל שנציית לאבינו יותר כך נהיה בנים למופת, הקב"ה כמו כל אב עם בן למופת יוכל להתגאות, ולהראות לכולם שזהו הבן שהוא כל-כך אוהב ובחר בו ומדבר עליו.

לפיכך, הוא החליט לתת לנו יותר "חוקים" ו"מטלות", כך שיוכל להתגאות בנו, ובכדי שכל השאר יראו שאנחנו אנשים למופת.