אולי

אולי,
מה קורה –
אני קורא,
גלינק!
בלי סודות,
אני שמח שאצלי אין קשר בין ייאוש של קריאה לבין תקווה של כתיבה.
והכי קל כן לעשות קשר בין השניים,
אבל אני לא נופל למניפולציה הזאת.
אני יכול לקרוא כל כך הרבה חרא של דברים ועדיין לכתוב משהו טוב.
אולי בזה מסתכם בסופו של יום איכותו של כותב או של קורא.
הרי כמה זבל אנחנו צריכים לספוג,
כמה חרא אנחנו צריכים לקרוא,
רק בשביל להבין שאנחנו יותר טובים מזה?
טוקבקים, המתיימרים להיות קיימים,
כתבות, המתיימרות להיות קיימות,
שירים, המתיימרים להיות קיימים,
וסיפורים, המתיימרים להיות קיימים,
כולם כל כך מתיימרים להם,
כזאת התיימרות אובססיבית,
שמישהו יקרא,
שמישהו יקשיב,
שמישהו ישים לב לחרא הזה שיוצא למישהו.
הגיחוך הכבד לא מקבל זמן,
הטמטום השמן לא מוצא מקום,
ומי זה שמכתיב לנו מה כן ומה לא?
איזה שמוק עם פירורי תפוצ׳יפס על הכרס שלו שנקרא עורך?
מי המפגר שמכתיב לנו מה נכון ומה לא?
זה שיושב על הכיסא שלו עם קרם ידיים ומגבונים ליד המחשב שלו?
הזוהמה הזאת,
הכיעור הזה,
הגועל ההזוי הזה,
שמחליט לך מי צודק ומי טועה,
שמכתיב לך מה לחשוב ומה אסור לחשוב,
אולי די כבר עם החרא הזה?
אולי ישנם אנשים עם מחשבה עצמאית שלא מעוניינים להיות כבשה בתוך העדר המביך הזה?
אולי נמצא אדם שבז לכל מה שנדמה כנכון?
אולי מספיק כבר עם שטיפת המח הזאת?
אולי הגיע הזמן שבני אדם יתחילו לפתח מחשבה עצמאית ולא יהיו רובוטים שמצטטים את הבליהם של רודפי השררות?
אולי עכשיו זה הזמן להתפקח מכל החרא הזה?
אולי הגיע הזמן להודות שימין ושמאל זה מטומטם לגמרי,
שכל המפלגות הן מטומטמות לגמרי,
שאנחנו לא ניתן לחלאות האלה מימין ומשמאל לשטוף לנו את המח,
שנגיד את מה שאנחנו באמת חושבים בלי הפחד המגוחך הזה של איזו השתייכות פוליטית ייקשרו אותי,
אני מייחל לרגע שבני אדם ידברו בכנות בלי חשש לאיזה צד ישייכו אותם,
רק כנות,
רק אמת,
בלי פוליטיקה מסריחה,
בלי ליכוד ובלי עבודה,
בלי החארות האלה שהורסים כל חלקה טובה בעם.
אולי הגיע הזמן להיות בני אדם אמיתיים,
אולי.