שעות של לילה מוקדמות

תחת שטיח של נצרים, בין מבנים מהודרים. אני יושב בשקט.
סביבי הבדים הלבנים מתנפנים ברוח עצלה של חצות הליל. מחשבות נודדות.
כוס חמימה של נוזל בידי וספר הגות מונח על שולחן, כל מילה צריכה עיון ושינון. ואני. אני בכלל חושב על מקומות אחרים.
מנסה לחזור על המשפט שוב ושוב
אולי בסוף אני אוכל להתרכז בו
אך אמיתות המילים נעלמת במחשבותי הנוגות.
כבר אחרי שעות הליל ואני ניגש אל מזבח של אל.
מתעטף בלבן ונוטל את ליבי בידי. הולך למקדש מעט. מתחנן לפני אל, בלשון חבד,
בוכה על ריחוק
אוי יו יו . אוי יו יו
מתנגן לו חסיד לצידי, ואני בקצב העצוב והכמהה של המנגינה. משתתף.
מכיר את הכמיהה והערגה
ושר
בשקט לעצמי. לה.
נגמר הזמן ואני חוזר לספרים, שקט עדיין. וליבי עדיין מהדהד מזמור חסידי
נכנס לסוכה של שמים
ולוחש לרוח, מילה ואפילו שניים..