פדיון שבויים – חלק ב'

שני החייטים נעמדו מול המושל והציגו לפניו בגדים שאותם תפרו .
המושל עיין בבגדים ואהב מה שראה , אהב את הבדים , אהב את התפירות , אהב את קיפולים והמכפלות ובסופו של עיון ממושך , החליט נחרצות , אתם תתפרו לי את הבגדים.
הראשון לשמוח היה המארח היהודי שזה עתה הוסר מלבו חשש כבד לחייו , אחריו שמחו החייטים שמצאו עבודה קבועה לחודש הקרוב עם שכר עצום.
יום וליל עמלו החייטים על הבגדים , הם נתבקשו לסיים הכל תוך חודש ימים.
והנה ימים ספורים לפני החודש ,הסתיימו התפירות וכל הבגדים היו מוכנים , עוד יומיים עבדו על תיקונים קטנים שלאחר המדידות והנה בתום החודש סיימו את עבודתם במלואה.
המושל שמח שמחה גדולה והעניק להם סכום עתק של 600 רובל.
סכום זה ודאי יסדר את שני החייטים עד סוף ימיהם.
אשת המושל שעיניה היו צרות בחייטים היהודים אמרה למושל למה שלא תגיד להם שיש בידך שבויים יהודים , אולי הם ירצו לשחררם .
המושל שאהב את אשתו , חשב גם הוא שזה רעיון מצוין וממש שנייה לפני שיצאו לדרכם שאל אותם אם ירצו לפדות שבויים יהודים.
השניים הנהנו וביקשו לראותם , המושל לקח אותם אל המרתף , שם נגלו לעיניהם זוג הורים עם שלשה ילדים יהודים עם פנים כבויות ועיניים עם ניצוץ קטן של תקווה.
הם פה כבר 3 שנים מיהר המושל להציג אותם ,הסכום עבור הפדיון הוא 300 רובל סיכם וסגר את הדלת.
החייטים נותרו לבד ,המושל חזר לביתו וביקש שיחזירו לו תשובה.