לילה טוב, יפו

חושך מצרים נפל על הסוזי. אנשים בצורות משונות ותספורות אקסטרה בכל צבע שהיה ניתן להעלות על הדעת בחנו אותה עוברת עם הליכת המסלול נוטפת הביטחון העצמי שלה. הנה היא עולה לה על הבמה וכל עיני הבריות המוזרות היו נשואות אליה בעודה מכוונת את המיקרופון שיגיע עד לפיה, שכן היה לה גם גובה של דוגמנית.

"Bonne nuit Jaffa", אמרה בקול חושני של מישהי שהרגע הזדיינה בשירותים ודפקה סיגריה אחרי. כששמעה את צהלת ההמונים שרק התחננו לשמוע עוד מקולה, הורתה ללהקה להתחיל לנגן. מנגינת Freedom של פארל וויליאמס כוסתה היטב על-ידי הלהקה התל-אביבית האנונימית שניגנה קבוע בסוזי.

לא יכולתי שלא להפסיק לבהות בה מזמרת עם המבטא הצרפתי הכבד שלה, זועקת שנמאס לה מהכל באמצעות השירה. דמיינתי את עצמי באותם הרגעים עושה בה מה שמתחשק לי על הבמה מול כולם תוך כדי שהיא מאפרת לי בפרצוף וגונחת עם הקול הזה שלה.

פשוט הדרך שבה היא ליטפה אבל גם חנקה את המוט שמחזיק את המיקרופון גרמה לי לתחושות קנאה אמתיים. התזוזה שלה מעלה ומטה עם גופה בסנכרון מלא עם קצב השיר. שמלתה הלבנה שבחלקה העליון הייתה צמודה לחזהה ואף למותניה, ובחלק שהתחתון כבר נזרק מטה אל הרצפה עד רגליה. לא הכרתי אותה אבל הרגשתי כאילו אני כן דרך תשומת הלב שלי אל כל אלה.

העלמה הזו, מדלן משהו, זמרת אנונימית כלשהי שעלתה מצרפת ועכשיו מתגוררת לצערה באזור התחנה הישנה. היא לא מתאימה לכאן, אני יודע. השיער שלה חום בהיר, אך טבעי, שום ספר לא הבהיר לה אותו. הנמשים, השיזוף ותווי פנים אשר פרופורציונליות בצורה המבדילה אותה משאר הישראליות הפשוטות. לרוב הישראליות אין נוכחות, הן נמוכות, הן שחומות או בהירות מדי או בעלות שיזוף כתום מזויף, לרוב גם עיקולי הגוף שלהן לא פרופורציונליים וכך גם תווי הפנים.

אני מכניס לעצמי יותר מדי אהדה כלפי הבחורה ההיא, מדלן. לא אכפת לי מה שם משפחתה. אני לא אחפש אותה באינסטגרם כדי לעקוב אחרי "משא גילוי היהדות מחדש" שלה בארץ הקודש, תוך כדי שכל מני ערסים ששירתו במג"ב עד שנה שעברה מגיבים לה לבבות. אני כל-כך מקנא באותם ערסים שיש להם כל-כך מעט מודעות עצמית שהם כנראה גם שולחים לה הודעות בדיירקט ושעם חלקם היא בוודאי זורמת. ככה זה צרפתיות, לא אכפת להן ממין מזדמן, ועוד עם מג"בניק שחום? טפי, זה נחשב אקזוטי אצל בחורות אירופאיות.

היא שרה שני שירים וחצי וירדה מהבמה וזאת גם כנראה הסיבה שהיא תישאר לעד אנונימית, כי שיר מקורי אחד אין לה וזה גם לא שהיא מנסה להצליח בתחום באמת, עובדה שהיא שרה במועדון היפסטרים יצורי במדינה קטנה ומוחרמת במזרח התיכון. בגלל האנונימיות שהיא הנציחה מבחירה, אף אחד לא עצר אותה בדרך הירידה שלה מהבמה. לחוצנים של המקום אין טעם בה, היא לא אחת מהם, היא רק אחת מני שלל כלי בידור רבים שאנחנו מספקים עבורם במועדון. והנה היא בדרך לצאת.

"מדלן!" צעקתי.

היא הסתובבה אלי. השפתיים העבות והיבשות שלה היו פעורות במקצת. אולי היא חשבה שיש לי עוד הצעות עבודה עבורה, או שהיא חשבה שאני בא לנצל את מעמדי בתור זה שמשלם לה על ההופעות כדי להתחיל איתה.

פילחתי את דרכי לכיוונה, הצלחתי לדחוף די הרבה חוצנים. אחד מהם, כיסה את כל גופו בנצנצים והיה בעל תספורת מוהוק ורודה, צעק לי שאני פרימיטיב. בו-זמנית ראיתי שהיא בוחנת את סביבתה, פתאום היא הבינה בפני מי היא הופיעה, כי הפרצוף שלה הפך למעט מאוכזב, ודי הבנתי אותה, זה מה שאני מרגיש כמעט כל יום. אם לא הייתי אחד מבעלי המקום, גם אני לא הייתי מוצא את עצמי כאן בחמישי בלילה.

"You speak Hebrew?" שאלתי.

"כן, קצת", היא אמרה וצחקה עם המבטא המגרה שלה.

"ההופעה שלך הייתה מדהימה. את אחת הזמרות היותר מוכשרות שיצא לנו לארח כאן בסוזי"

"אני יודעת", היא אמרה וחייכה.

"אז מה את עושה בתל-אביב בתאכלס?"

"לא 'פאן' בפריז, יש הפגנות כל הזמן, מטרידות מיניות, אונס"

"וואלה. יש לך מישהו?" מה אכפת לי מאונס והטרדות מיניות.

"יש לי חבר, pardon", היא אמרה והתחילה להתחפף.

"יאללה למי אכפת ממך, זמרת בגרוש! אני מביא אלף כמוך בלילה קל!" צעקתי והיא חייכה אלי תוך כדי. ספק מבינה מה שאמרתי, ספק כי זו פשוט מי שהיא.

פתאום הרגשתי שאני והערסים שלא ממזמן שירתו במג"ב לא כל-כך שונים אז יצאתי לעשן, בו זמנית הודעתי לשותפים שלי שלא להביא אותה יותר.