התבודדות

תחושה כזו שהכל בסדר והכל נע לכיוון מסוים- למרות שאין מושג מה הוא הכיוון
ושמתחיל להתבהר ערפול סובב אותך ואתה נופל לשם שוב. ואז נגיעות קטנות של אור מטפסות אט אט ואתה מתחיל לחוש טוב יותר מן חוט של תקווה ניצוץ של טוב ואז אתה פוגש מישהו, משהו, ושוב זאת התחושה שאתה מאבד את זה. אתה כבר לא שם. מי אני? הם דפוקים או שבאמת אני לא יודע. לאן אני.
"אתה אבוד בחלל אבוד בחלל אבוד אבוד בחלל..אבוד בחלל אבוד…1 2 3 אבוד בחלל"
הים הזה מרגיע אותי. תמיד שסוער בפנים ומאיים להתפרץ אני רוצה לברוח אליו, לשם.
דרך הגלים האלה שכ"כ צייתנים לקולו. עושים את תפקידם. כשצריך סוער! כשרוצה רגוע! והם לא מתלוננים הם פשוט סוערים להם או שקטים להם מתנפצים ומתמוססים בחול. בלי להתרגש מזה ולכאוב בלי לשאול שאלות או לחשוש שהם לא זורמים טוב או שההתנפצות על המזח הייתה אי דיוק והתפוצצות של רגש שגהה.
הם פשוט גלים. פשוט גלים- ולא כואב להם. והם לא מפחדים.
עצבות=גאווה=מגיעה לי
שמחה= ענווה=הכל מאיתו יתברך לא מגיע לי כלום
פעם אמרו לי "את בוגר לגילך"
אין לי שמחת חיים כמו לבני גילי קצת כבד "כבד ועצוב לגילך" יותר מדויק.
חושש מהשגעון מהיאוש הזה מהעולם מפחד מהפחד הזה שרודף.
שהעולם לא מתוקן וכולם איבדו את זה לגמרי הולכים הפוך בכוונה !
למרות שמסתכלים לא רואים, או רואים הפוך.
ואני שם עומד נגד הזרם מנסה להיות, ואני צורח וצועק שיעזרו לי לעזור להם לעזור לי.
ואני יודע שרק הוא יושיע ושרק תפילה תתן בי שמחה ושהוא מחכה שאדבר איתו ואגיד לו את מה שכואב. את מה ששורף. ושורט שם. עמוק בלב.