התבואה המשוגעת

אספר סיפור שאני כה אוהב
שנכתב ע"י רבי נחמן מברסלב.
הסיפור התרחש בממלכה רחוקה.
שמלך בה מלך עם חכמה עמוקה.

יום אחד הוא ניגש לשרו,
שהיה כמובן גם חבירו.
וסיפר שגילה עתיד כה אכזר,
כשקרא בכוכבים בלילה שעבר.

"על היבול שיצמח בשנה הבאה,
תוטל קללה ממש נוראה.
מי שיאכל את היבול באותה שנה,
יהפוך למשוגע חסר בינה.
ובאתי אליך כדי להיוועץ,
איך נוכל מהצרה להיחלץ?"

היועץ אמר בעצב אחרי אנחה:
"לא נוכל להציל את כל הממלכה,
אך אם נאסוף השנה יבול מיותר
ונחביא ממנו בסודיות בתוך בר,
אפשר שנאכל ממנו בשנה הבאה
וננצל מהשגעון שתביא התבואה."

למלך לקח קצת זמן לחשוב,
וקבע שזה לא רעיון טוב.
הרי אם לכולם יהיה שיגעון,
ורק להם יישאר היגיון,
אז כולם יחשבו על בטוח,
שהמלך והשר חסרי מח.

מוטב לאכול מהיבול המקולל,
וכמו כל אחד לצאת מטורלל.
אבל היו לו עוד הצעות:
"נעשה על מצחינו אות,
וכשנביט אחד במצח של השני,
נוכל להזכר גם אתה וגם אני,
ששנינו סובלים מחוסר שפיות,
שנינו סובלים מאותה טיפשות"