מאמר על אנושות

מול הטלוויזיה היא יושבת על ספת עור הקרוקודיל בסלון המודרני והיוקרתי שלה, מוקפת באומנות מינימליסטית, אבסטרקטית, סוריאליסטית, ומודרניסטית ופוסט־מודרניסטית, אוונגרדית, קוביסטית, אלקטרונית־פסיכידלית וחשמלית־טכנולוגית, סרים למשמעתה אוטומטונים רובוטיים אשר נשמת הבינה המלאכותית באפם; מצלמות אבטחה וחיישנים שומרים עליה מפני כל פגיעה חיצונית, ובמקרים אחרים חושפים אותה במערומיה אל מול כל העולם; מנעולים דיגיטליים מרחיקים פורצים וגדג'טים רפואיים חדשניים צפצפניים דואגים בכל עת ובכל שעה לשלומה.

אבל היא עצובה מאוד. היא עצובה ועייפה, והיא גאה מכדי להודות בכך, הגם שהעיגולים מסביב לעיניים והלחיים השקועות מסגירות אותה על אפה ועל חמתה. היא משועממת, מבולבלת, ולכן היא מעדיפה לפעול במצב טייס אוטומטי והנחמה היחידה שלה היא הסחת דעת ושינה. לחרדה היא מקבלת תרופות מהפסיכיאטר, והפסיכולוג אומר לה שהיא צריכה להתרכז בנשימות ולמצוא מטרות חדשות. רק שאין לה מטרות, אז היא נאלצת להמציא כאלה, אחרת היא סתם משלמת על ביקורים.

היא גם מפחדת; היא מפחדת ממחלות, לכן לוקחת עשרות סוגי תרופות, מפיגועים, לכן תמיד מתקשרת לקווים לנפגעי חרדה, מאבטלה, לכן לא מתפטרת מהעבודה הנוראית שלה, מבדידות, לכן מחפשת עוד ועוד חברים טלפוניים וגלגלי הצלה, מביקורת, לכן משתיקה אנשי ממסד ישן ודת, ואבל מביטה בעיניים נוצצות אל הנזירים הטיבטיים כשהם מדברים על אורח חיים פשוט ואקולוגיה, דרך היוטיוב והפייסבוק, אבל בסוף מבינה שפיתוח בר־קיימא הוא ויתור גדול מדי, ושהתקווה היחידה לאיכות הסביבה היא הכחדת המין האנושי.

מהו הפחד הגדול שלה? מה גורם לה לשנוא את העולם שבו היא חיה? מה היא רוצה, ואינה יכולה? מה היא רוצה, ואינה אמורה לרצות? כיצד אפשר לעזור לה – לאֱנוֹשוּת?

בימים רחוקים־רחוקים, מעבר להרי החושך בארץ גן־עדן מקדם, הופקד האדם לעבוד ולשמור על הגן, לחיות בשלום עם העולם ועם בעלי החיים שבו. לשמור על הגן מכל פגיעה חיצונית, אבל בעיקר שהוא עצמו לא יזיק לאף ברייה; לעבוד ולפתח אותו תוך התחשבות בתפקידי הדומם, הצומח והחי. ניתנה לו האישה – לתומכו ולסעדו, והוא לה – לאהבה ולכבדה; היא לעזור לו לאזור מותניים ולאמצו ולאשרו בתפקידו; הוא להוקירה ולכבדה כדת גוברין יהודאין.

"לעבדה ולשמרה" – חובת האדם, המעניקה לו זכות הגנה מפגיעה חיצונית של חיות רעות ומרעין בישין, המעניקה תוקף לאישיותו וסמכות לפעול ולמשול במסגרת תפקידו.

ללא רגשות אשם ובושה וללא חרדה קיומית, הוא למד את היחס בינם לבין בעלי־החיים והטבע, קרא להם בשמות, כאשר נגלה לו, שביכולתו להכיר את העולם על בוריו ולהבינו ולחקרו על דרך האמת, מוגן מרעיונות הסקפטיציזם האפיסטמולוגי החשדני, המפקפק במציאות המציאות, לחיות ולהשלים עם העובדות של העולם הסובב אותו, לאמצן ולהפנימן ולעצב את התנהגותו, אולי גם את אישיותו, לפיהן.

מצווה אחת ניתנה לו – מצווה, המעמידה בניגוד את דבר ה' האמיתי והמציאותי, לעולמו הפנימי של האדם. "לא תאכלו ממנו, פן תמותון!" – נדרש האדם להכיר כי דבר ה' ומילתו הם יסוד המציאות והאמת, וגבוה מעל גבוה, גבוה מעל אישיות האדם הנעלה, לה העולם נכנע בכניעה אוהבת, אשר גם ממנה מצופה להיכנע באהבה אל הנעלה והנסתר ממנה.

אז עלתה מחשבה בלב האדם, שמא בכוח אישיותו הוא, יוכל גם הוא, לגשת ולהבין את הטוב ואת הרע, כשם שהבין את מהות בעלי החיים והעולם שמסביבו; בכוח חושיו יוכל לשער ואף לשפוט ולקבוע, כי הנעים הוא הטוב, היפה הוא המוסרי, השכלי הוא הערכי, ולהכריז על עליונותו המוסרית, המעניקה לו תוקף לאישיות אחרת – לא אישיות אוהבת ואחראית – אלא אישיות של רודן אלים ופרנואידי.

ואולם, אין האדם שליט ברוח, לכלוא את הרוח, ואחזתו הבושה. עובדות החיים הראו לו כי גם הוא כפוף לחוק, ובהפרו אותו יצא ממעגל החיים ההרמוני.

אך מחשבתו הרודנית לא הסתיימה, וגם את הרוח הוא ניסה לכלוא בהתגברו על הבושה – לא דרך תשובה וחרטה, הכנעה וקבלת הדין, אלא בגד – המצאה טכנולוגית־מדעית, היא זאת שתכסה את העצב ואת האובדן, היא זאת שתפתור את המשבר הפסיכולוגי.

המציאות נהפכת בן־רגע לאויב – כוחה העצום מול כוחו של האדם – האישה שאהב, הבורא שיצרה, גם עולם החי, אשמים – עוינים; האדם נעשה שונא ואויב לעולם, ומעתה מד את גדולתו לא במידת זוך נפשו או במידת אהבתו וחמלתו לסובבים אותו, אלא בהישגיו להשתלט על העולם, לשעבדו ולרמסו, וזה כל האדם וחלקו בעמלו. כל גבול שנפרץ הוא ניצחון לאישיות האדם – גם גבולות שכלו הוא, בחשיבה "מחוץ לקופסה"; לא רק את עולם הטבע האדם מכניע, אלא את האנשים הסובבים אותו, את חוקי החברה ומוסכמותיה שמנסים להגבילו ולמנעו מהשמדה מוחלטת. הכל עוין – והניצחון האמיתי – לנתוש ולנתוץ, להאביד ולהרוס, לשבור את כל המכשול העומד בפני גדולת האדם, כי בדחיית סיפוקים אין עוד חוסן נפשי אצילי, אלא נזק פסיכולוגי עצום; כי מאחורי הזהירות, ההדרכה והכניעה יש חולשה, ואומץ אמיתי הוא ביטוי עצמי בניגוד לכל העולם, ובייחוד בפזיזות אובדנית.

והאדם – אין אישיותו תפקידו, אלא אישיותו רצונו – תאוותיו הגסות (קירנאיזם) או המעודנות (אפיקוריאניזם); הנעלים מהם, מוסרם הוא שכלם (סטואה); תאוותם, רצונם, שכלם, אישיותם – רק לא דבר ה'.

זהותו אינה דתו ועמו ומשפחתו, אלא זהותו נטיותיו ומשאלותיו; משאלותיו אינן תיקון עצמו, אלא תיקון זולתו והעולם שמסביבו.

ה' גירש את האדם מגן העדן העדין, שאינו סובל איבה והרס, והציב את להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים; ההרס שבאלימות ותהפוכות ההיסטוריה ימנעו ממנו להעפיל להר ה' בכוח הזרוע, והאושר, שהאדם זיהה עם סיפוק אישיותו הרודנית, יחמוק ממנו לעולם. עתה ייבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, ובצאתו ממעגל החיים של האהבה והמוסר, לא תעמוד אישיותו בפני איתני המציאות ודבר ה', ואם לא ישוב, קשת תפגע במו אופל לבו.

כאשר השחית את עצמו ואת המציאות שמסביבו, כאשר השחית את הטבע, אסון אקולוגי פגע בו ובכל היקום – מחה את אישיותו את זכרו, ונותר רק מעט מזעיר מכל החי – איש ואשתו, אשר שמרו על טוהר גופני ומוסרי באהבה ונאמנות, נקראו לבנות עולם שבו האדם כבר לא יחיה לעולם, וחייו תלויים מנגד לו – קיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו; קיומו החקלאי תלוי במזג האוויר, בגשם ובשמש ובשלג; למען ידע וישכיל כי רק בכבישתו את תאוותו ורק בתיקון התנהגותו ורק בכניעתו הוא למעגל החיים, יוכל להתקיים ולא יאבד.

וכך – בהיעדר טפטפות וחממות ודשני אשלגן־זרחן־חנקן, הוא למד להעריך את העונות החקלאיות, את חגי הקציר והאסיף; בהיעדר אנטיביוטיקה, חיסונים ואמצעי מניעה, הוא הגן על־עצמו ממחלות מין על־ידי מוסד הנישואים, ומהרעלה על־ידי טוהר המאכלות; בהיעדר פסיכיאטריה, נזעי חשמל וביקורים אצל פסיכולוג, הוא למד למצוא מזור לנפשו בספר התפילה, שקרא לו לשוב ולתקן את דרכיו בטרם יחשך כוכב חייו; בלא רשת האינטרנט ואתרי היכרויות, הוא למד להתנהג באדיבות ובנועם לסביבתו הקרובה, כדי להינצל מבדידות ומשממון; ועם התגלות דבר ה', תחילה ליחידים, ובהמשך לעמו המיוחד בקול רעש גדול, תיפתח בפניו הדרך הביתה אל עץ החיים, לא בכוח הזרוע, אלא בכניעה אוהבת, בהכרה בפגמיו ובקבלת ייסוריו ובשיפור מעשיו.

אבל מה שלא הצליח היחיד, יצליח הציבור: הוא ישרוף את האדמה ויהפוך אותה ללבנים, את הלבנים למגדל שיציל אותו מאסון אקולוגי דומה, או יעזור בכרובים האוחזים בלהט החרב, ויפנה את הדרך לשמיים. והיא לא תצלח – כי אישיות היחיד אינה חפצה להיכנע תחת עול הציבור ההגמוני, לכן היא תיצור לעצמה מושגים משלה, נרטיב משלה, סיפור משלה, משאלה משלה, גם שפה משלה, אשר לא יוכלו לתפוס את אמיתת המושגים בשלמות מהותם כטוהר לשון הקודש; ואמת תיהפך לה ללא יותר מאשר סיפורים, עניין של תרבות, השקפה וטעם.

במקום אחר בעולם, הלא בלב המעצמה הטכנולוגית והצבאית הגדולה דאז – הפרעה הגדול ושלושת שרי התאוות – שר המשקים, שר האופים ושר הטבחים. אותו פרעה גדול, שבוודאי קרא את ספר "Mein Kampf" של נמרוד, גיבור הציד – הרואה את גבורתו בשלטתנותו ועוצם כוחו, והמעורר השראה בקרב כל רודני העולם עד ימינו, מצפון קוריאה ועד יוגוסלביה ואפריקה – אשר בשירות אותו פרעה, אותם אנשים, היודעים לגבור על הטבע בחכמתם ועורמתם – הם יודעים להערים ולהכחיש את תוקף הטבע, חוקיו המוסריים, מעגל החיים – הם יודעים היכן "הדלתות האחוריות", ויורשיהם בימינו, חכמי המדע, העמלים לפתור בעיות, כמו איך למשל יכול האדם לספק כל תאוותו ולהימנע מנזקים בריאותיים, או עורכי הדיינים, אשר בכוח שכלם מנסים לגשר בין זכויותיהם העצומות של האישיויות העצומות המבקשות להשתלט על אחרים.

אנשים שמטרתם היא טוב דבר ה', לא קראו לאותם "מכחישים" או "מכזבים"; ערמומיות מעין זאת לא נצרכה לאותם ההולכים בסדר הטבע ובמקביל לדבר ה', מכיוון שבין כה היא לעולם לא תצליח ליצור במעבדותיה את הטוב האמיתי – את המוסר, את הטוהר ואת הקודש.
אותו כישוף, לאמיתו של דבר, אינו אלא אחיזת עיניים; הצלחותיו אינן אלא זמניות או דימיוניות. את מחלת הרעב הוא פתר עם מחלת זיהום האוויר התעשייתי; את השעמום הוא פתר עם הסחות דעת מְנַוְונוֹת; הוא מוכר את תרופות הפלא שלו, כאילו תצלחנה לרפא את כל מכאובי הגוף, הלב והרוח, בשכחו שרק דבר ה' יקים מדע ואמנות, מדינאות וכלכלה ברות־קיימא, אותם כלי־עזר, שאומות הפכו לאלילים וניסו באלף דרכים שונות ולא עלתה בידן. אחיזת עיניים פסיכולוגית, המאמינה שבכוח המחשבה לשנות תשנה את המציאות ואת הנסיבות, במקום למקד את השינוי באדם ולבנות בו חוסן ואמונה.

אבל הנזק כבר נעשה – אותם כלים שניתנו לאדם כדי ליצור חיים ואהבה, ישמשו בידיו להשחתה, ובשיגעון הגדלות האלים הוא יתחיל לשנוא את היופי שבטבע, שבעבר ניסה לצייר ולפסל, להעריץ וללמוד ממנו דעת מוסר, יען אשר הוא מזכיר לו את כיעורו שלו; הוא יאהב את הטבע רק בתור מוצג צבעוני פורנוגרפי, אבל לא כביקורת מוסרית. הוא ישנא את יופיו שלו, ויפסיק לכבדו ולהעריכו, לכסותו כאבן חן הנחמדה, והמדע הקוסמטי האסתטי יעזור לו ליצור אדם חדש; הוא יאהב את יופיו שלו רק בתור אוסף איברים פורנוגרפי, וימוד את ערך יופיו רק לפי עזותו המינית.

החברה הדמוקרטית תשנא יופי מסיבות אחרות – זאת חברה שמנסה לגשר על מיליוני נרטיבים וטעמים שונים, ובקושי מצליחה שלא להתפורר בעזרת קונצנזוס חוקתי עמום וכל־כך כללי, נעוץ בחירות האדם לעשות כרצונו. יופי אינו חוקתי, כי יופי הוא כפייה, הוא כפיית ערכים ומוסר וטעם טוב, ואלה לעולם לא יהיו קונצנזוס בחברה שרואה ערך בכסף והצלחה בכיבוש. היא תרוץ עוד כמה שנים על אדי ערכים דתיים עמומים, שכולם כבר שכחו מדוע הם מאמינים בהם, אולי המכשול האחרון העומד בפני אישיות האדם. יפת, שהעניק באהבה לשֵם אחיו את מתת האומנות, האסתטיקה, השירה, הארכיטקטורה והפיסול, שקע בעצבות, והוא כבר לא אוהב את יצירות האומנות שלו. ושֵם המסכן, שבעזרת יפת בנה בית מקדש בארזי לבנון וצור, בתי־כנסיות עוצרי־נשימה בסגנונות גותיים, מערביים ואיסלאמיים, טווה פרוכות שביופיין רומזות על ההוד שבקודש, קישט סידורים ומחזורים באיורים ובקליגרפיה שקוראים למתפלל להתחבר אל התפילה לא רק דרך השכל אלא גם דרך היופי האסתטי, שלא לראות בדבר ה' רק מילה כתובה ומאיימת אלא יופי שאפשר לאהוב בכל לב, אותו שֵם מסכן נאלץ להישאר בלי כלום, מלבד כמה מנגינות ישנות שדאג לשמר, וכמה חדשות שהלחינו חסידי אשכנז וצדיקי מרוקו והגולה אשר מספרד, ולקוות שציפויי כסף וזהב וצבעים מסנוורים ישקיטו את הכמיהה לאומנות היפה שנאבדה.

האנושות תשנא גם את ההיסטוריה, כי ההיסטוריה מבקרת ומלמדת, שלא כמו העתיד הפתוח, שבו הכל אפשרי; היא תנסה לשכוח ממנה ומכל מה שמדיף ריח עתיק, כאילו שכחה את הטעם הטוב שביין ישן ואת החכמה שבניסיון רב־שנים. היא קונה את החדשנות והיצירתיות במחיר היציבות; המקצוע הרווחי ביותר הוא הטרנדי ביותר, וגם הוא תוך כמה שנים יצטרף לטכנאֵי הטלוויזיה ולמרכזניות ולשאר המקצועות הנשכחים.

מה נעשה לאחותנו, האנושות, הגוססת על ספת עור הקרוקודיל שלה?

לאחותנו הביקורתית, שמנסה לתקן אחרים ולהטיף להם מוסר, מוסר שאינה יודעת מהיכן לקחה, אבל דורשת שלא ישפטו אותה, עקב עליונותה המוסרית של אישיותה?

לאחותנו המשכילה, המצטטת את ביקורת המקרא ואת המדענים אנשי השם, אבל מפחדת לקרוא את רד"צ הופמן ולהטיל ספק בעצם ספקנותה שלה?

לאחותנו הכל־כך נמרצת, הצבעונית, הראוותנית, הקולנית, שבתוך־תוכה עייפה מאפרוריות החיים?

אם נזכיר לה את התהום שאליה היא צונחת, הלא טובים לה כל התהומות מאשר ההגמוניה הישנה והכובלת, וטוב להיות חופשייה בחופי סיישל, אמנה ופרפר, מאשר לטבול במי מקווה של מעיין החיים; אם נזכיר לה את היופי העדין שבגן־עדן מקדם, היא תודה בבושה שאין היא חופשייה אלא כבולה, על־ידי תאוותיה ורצונותיה, אשר בקושי רב תקרא לה שלה, הלא מכרו לה אותם בפרסומת נוצצת; היא אזוקה לארץ בשלשלאות חשיבה חילונית דוגמטית, וחוששת לתפוס בלולאת שלשלת תכלת מצוות ה' שתישא אותה אל־על, שלא תגשים לה אף משאלה, אך תעניק לה את הכל – עונג חושני בטהרה מוסרית, נטול רגשות אשם ואכזבה, יופי ואמנות מלאי חכמת מוסר, ורוח מפעמת שתחזיר את האדם להיות שוב חלק ממעגל החיים.

לַמְנַצֵּחַ עַל-מָחֲלַת, מַשְׂכִּיל לְדָוִד.
אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים;
הִשְׁחִיתוּ, וְהִתְעִיבוּ עָוֶל– אֵין עֹשֵׂה-טוֹב.
אֱלֹהִים– מִשָּׁמַיִם, הִשְׁקִיף עַל-בְּנֵי-אָדָם:
לִרְאוֹת, הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל– דֹּרֵשׁ, אֶת-אֱלֹהִים.
כֻּלּוֹ סָג, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ: אֵין עֹשֵׂה-טוֹב; אֵין, גַּם-אֶחָד.
הֲלֹא יָדְעוּ, פֹּעֲלֵי-אָוֶן: אֹכְלֵי עַמִּי, אָכְלוּ לֶחֶם; אֱלֹהִים, לֹא קָרָאוּ.
שָׁם, פָּחֲדוּ פַחַד– לֹא-הָיָה-פָחַד:
כִּי-אֱלֹהִים–פִּזַּר, עַצְמוֹת חֹנָךְ; הֱבִשֹׁתָה, כִּי-אֱלֹהִים מְאָסָם.
מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן, יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל:
בְּשׁוּב אֱלֹהִים, שְׁבוּת עַמּוֹ; יָגֵל יַעֲקֹב, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל.