חלופה הגיונית

האם אתם מאמינים בקיום אל, כלומר תאיסטים? או שמא הינכם אתאיסטים, כלומר מאמינים באי קיומו? או אולי אתאיסטים פסיביים, שלא מאמינים אף באי קיומו כאמונה אקטיבית, אלא פשוט לא מאמינים בקיומו?
ובכן, אני כאן כדי להציג לכם חלופה הגיונית בהרבה – אגנוסטיסיזם!
אז מהו אגנוסטיסיזם?
אם תאיסטים (מאמינים) נמצאים בצד הקיצוני האחד של הסקאלה, ואתאיסטים (מאמינים בחוסר קיום, או שפשוט אינם מאמינים) נמצאים מהצד השני, האגנוסטיקנים נמצאים באמצע, או אולי בשום מקום.
האגנוסטיקנים מתחלקים לשני סוגים עיקריים (באגנוסטיות זרמים רבים, אך כעת נתמקד בשניים עיקריים ביותר):
אגנוסטיקנים חלשים (Softcore(
ואגנוסטיקנים חזקים (Hardcore(
החלשים גורסים שכיום אין בידינו את הידע להוכיח או להפריך את קיומו של אל באופן כללי (כניסוי, נסו להוכיח או להפריך את האל כמושג כללי – לא אל ספציפי, כי אפשר להוכיח למשל שקיים "אל" שהוא קנקן התה שאני שותה ממנו, אלא את הרעיון של אל כמושג כולל. תיווכחו שזה בלתי אפשרי). אך אולי בעתיד, כאשר יהיו לנו האמצעים לכך, נוכל לגלות את האמת לגבי קיומו. על כל פנים, בשלב זה, אין ממש טעם לדון בנושא, שכן אין שום ממצאים, ראיות, תצפיות, מדידות וכל כיוצא בזה לדון בהם ואין שום היגיון בדיון שכזה ועל כן הוא מיותר לחלוטין – כרגע.
ואילו החזקים טוענים שהיות והאל הוא על-טבעי, כלומר מעל ומעבר לטבע, אין שום אפשרות לברר לגביו דבר. דמו את הדבר לקופסה סגורה בה נתון אדם. אין שום קשר בין הקופסה הסגורה לבין מה שנמצא ב"על-קופסה", כלומר מעבר לקופסה. אין לאדם הנמצא בתוך הקופסה שום דרך לברר לגבי, נאמר מנורה, הנמצאת מחוץ לקופסה. והנמשל הוא שלנו, כיצורים הנתונים בעולם הגשמי אין שום דרך לדעת (לעולם!) דבר על העולם שמעבר לגשמי, שהוא בהגדרתו, מחוץ להישג ידינו לנצח. ולכן אין טעם לנסות לדון בקיומו של האל אי פעם, היות וזהו מאמץ שווא שלא ישא שום פרי.
אמנם, קיים הבדל בין דיון לוגי, הוכחה, ידיעה, הסקת מסקנה וכל כיוצא בזה לבין אמונה. אמונה היא הרצון שדבר מה יתקיים במציאות, על אף שלא ידוע האם הדבר אכן קיים, כאשר הרצון כה חזק שהוא גורם לרוצה אותו להתנהג כאילו הדבר אכן קיים, מסיבת החשק לקיום הדבר, או האמונה בכדאיות ההתנהגות כאילו הדבר קיים (רצון לירוש חיי נצח למשל).
ובקצרה, אגנוסטיסיזם הוא האמונה ש"אני לא יודע! עזבו אותי באמא שלכם!"
ואמנם כאמור, אפשר להאמין בלי קשר ללוגיקה או היגיון, וכך נוצר מצב בו ישנם אגנוסטיקנים ניטרליים, או אגנוסטיקנים גמורים, שבאמת ובתמים לא מאמינים לא בתאיזם ולא באתאיזם, אך ישנם גם אגנוסטיקנים תאיסטים, היודעים שאין הוכחה לקיום האל, אך בכל זאת בוחרים להאמין בו, וכמו כן אגנוסטיקנים אתאיסטים, היודעים שאין כל הפרכה לקיום האל, אך בכל זאת בוחרים להאמין באי קיומו.
יצוין בזאת שאגנוסטיקנים תאיסטים הם לעיתים רבות אינם דתיים, כלומר, אינם שומרים את מצוותיה של אף דת מסוימת, למרות שהם מאמינים. לרוב היות והם מאמינים בקיום האל באופן כללי, אך אינם יודעים איזה אל הוא הקיים ואיזה מצוות לשמור.
כאן נכנס לתמונה הימור פסקל. פסקל היה מתמטיקאי וסטטיסטיקאי מבריק שהתקיים בתקופת ימי הביניים. פסקל היה גם נוצרי הדוק ותיאולוג (פילוסוף החוקר את קיום האל) שסבר שהאל אכן קיים וכדאי להאמין בו, וספציפית האל הנוצרי (נחזור לכך אחר כך).
פסקל אמר דבר פשוט:
הסיכוי שהאל קיים הוא חמישים אחוז. כמו כן הסיכוי שאינו קיים, חמישים אחוז.
עכשיו ננתח על פי הסיכויים באיזה "צד של המטבע" עדיף לבחור, אמונה או אי אמונה, על מה כדאי להמר.
נצחיל בצד הלא מאמין: אם אתה אדם לא מאמין ואתה צודק באמונתך, כלומר האל אכן לא קיים, לא תקבל על כך כל שכר, פשוט חיית את חייך בצורה חופשית מהאל ודתו. אך אם האמנת שאינו קיים ושגית בהימור, האל יעניש אותך בסבל נצחי, או אף יעלים את נשמתך כליל.
מצד שני, אם האמנת באל, אך שגית בהימור, כמעט ולא הפסדת דבר. אמנם כבלת את עצמך למסגרת מחייבת של אמונה ודת, אך חיית את חייך כפי שרצית ולפי מה שהאמנת בו ובסך הכל ניהנת מהחיים על פי רוב. מצד שני, ופה מגיע עיקר דבריו של פסקל, אם צדקת בהימור על הצד שהאל קיים, מזל טוב, זכית בחיי נצח של הנאה והתענגות על זיו שכינתו. 777.
כך שכמעט ואין לך מה להפסיד בהימור על קיום האל ויש לך הכל להרוויח אם תהמר על כך, ומצד שני, אין כמעט שום רווח בהימור שהאל לא קיים וההפסד אם טעית בהימור הוא עצום.
אז עכשיו תבחרו בעצמכם, אחרי ששמעתם את "הימור פסקל", להאמין או לא להאמין? אפילו אם אתם סוברים באמת ובתמים שאין שום אל, הלא זה כדאי לכם להעמיד פנים! אם לא בשביל חיי הנצח, רק בשביל להימנע מהעונש.
אם כן זה מוחלט, על כל אדם הגיוני להאמין בקיום האל! ושוב, אמונה נפרדת פה מידיעה או לוגיקה, אך היא כדאית והגיונית מבחינה זו של רצון להרוויח ולהימנע מהפסד (קיום האל כרעיון בפני עצמו אינו הגיוני, אך משיקולים "כלכליים" עדיף להאמין ביעדר היגיון זה מאשר באחר).
אך לא כאן נגמר הדיון! אחרי פסקל באו פילוסופים שהיו לא מאמינים וערערו את יסודות ההנחה של הימור פסקל, עד כדי כך שהגיעו למסקנה שהימור פסקל אינו תקף כלל, ואדרבה! עדיף להאמין שהאל לא קיים.
איך הם עשו זאת?
הם אמרו דבר פשוט: ההנחה ש"הסיכוי שהאל קיים הוא חמישים אחוז" היא הנחה כללית מדי. ומדוע? כי כשאומרים "האל קיים" לאיזה אל מתכוונים? להוא הנוצרי? להוא המוסלמי? אולי בכלל למפלצת הספגטי המעופפת?
וכאן הביאו אותם הפילוסופים שלוש דרגות של אלים.
אלים שעלו על הדעת: אלו הם אלים עליהם האנושות חשבה והם ברי כמות מוגבלת ואפשר למנותם בזמן מוגבל ולחשב בערך מה הסײכוי שכל אחד קיים (מחלקים את חמישים האחוזים שהאל קיים באופן שווה בין כל האלים וכל אל מקבל סיכוי לקיומו בהתאם, וסיכוי זה הוא כמובן קטן בהרבה מחמישים אחוז). בין אלים אלו: האל היהודי, האל המוסלמי, רע, סול אינוויקטוס, זאוס, דגון, אשתורת, בעל, אפרודיטה, הליוס, נפטון, מפלצת הספגטי המעופפת, הכוח (ממלחמת הכוכבים – אם אפשר לקרוא לו "אל"), לוקי, אודין ועוד… ועוד…
דרגה נוספת של אלים היא אלים שיעלו על הדעת – ואלו כל האלים עליהם לא חשבה האנושות, אך אפשר לחשוב עליהם ובעצם להמציא אותם. בואו ונמציא כמה עכשיו!
האל של המשחק: חוקי המשחק הם כאלה – מי שמודע למשחק משחק במשחק, אך מי שחושב על המשחק מפסיד. מי שלא מודע, לא משחק. כך יוצא שכל מי שיודע על המשחק, גם בהכרח חושב עליו, ולכן, כל מי שמודע ומשחק, גם חושב ומפסיד ואין אפשרות לשחק ולנצח (לכאורה). האל של המשחק נותן גן עדן רק למנצחי המשחק.
עוד אל: האל הוורוד הבלתי נראה. הוא גם בצבע וורוד עם נצנצים, אך גם לגמרי ולחלוטין בלתי נראה. זה מדהים!
כפי שתראו כעת, כמות אלים זו היא אינסופית, היות ואפשר לחשוב על כמות אינסופית של אלים ולהמציא אלים בלי סוף. בואו ננסה זאת!
האל הכחול הבלתי נראה, האל הירוק הבלתי נראה, האל הצהוב הבלתי נראה, האל הצהבהב הבלתי נראה, האל הצהבהב עם נגיעות חום הבלתי נראה, האל הצהבהב הבלתי נראה שנובח בקולי קולות אך אינו נשמע וכו'… וכו'… לנצח.
כמות זאת של אלים היא אמנם אינסופית, אך ברת מנייה, שכן בהינתן זמן אינסופי, ניתן למנות כל אל בשמו.
הסוג והדרגה האחרונים של אלים, הם אלים שלא יעלו על הדעת. אלו הם אלים כל כך על טבעיים שמציאותם הינה כל כך מופלאה, שאנו לא יכולים לתאר לעצמנו אותם. כמות זאת של אלים גם היא אינסופית והיא אף אינה ברת מנייה, שכן אי אפשר להעלות על הדעת אלים אלו ולספור אותם, גם בהינתן כל הזמן שבעולם.
כלומר, אם כן, קיימת כמות אינסופית, שלא תעלה על הדעת של אלים אפשריים ועל אף שאמנם "הסיכוי שהאל קיים" באופן כללי עומד על חמישים אחוז, סיכוי זה מחולק שווה בשווה בין כל האלים כך שלכל אל יש סיכוי השואף אינסופית לאפס להיות קיים (ליתר דיוק סיכוי של אחד לאפסילון – מספר הקטן ככל שנרצה, או קרוב ככל האפשר לאי קיום). מצד שני, הסיכוי שהאל לא קיים הוא סיכוי גדול.
וכך, אם תאמין למשל באל היהודי, הסיכוי שהוא לא קיים ותישרף על כך בגיהינום ע"י האל המוסלמי, או אולי ע"י מפלצת הספגטי, או איזה אל בלתי נתפס כלשהו, הוא סיכוי עצום, לעומת הסיכוי שלך לירוש גן עדן שהוא אפסי ביותר.
מצד שני, אם תאמין בחוסר קיום האל, רוב הסיכויים שאתה צודק, לפחות לגבי רוב האלים מלבד כמה בודדים או אל יחיד, וגם אם אתה טועה, לפחות נשמתך תיעלם כליל ללא סבל נצחי כמו של אדם שמאמין באמונה הלא נכונה ולא תישרף ותעונה לנצח (כך לפחות לפי כמה דתות).
כהערת ביניים: בוודאי שאף אל שיעלה על הדעת (ועוד לא עלה) או שלא יעלה על הדעת כלל, לא גילו עצמם בפניינו או ציוונו מצוות ובוודאי שלא נתנו לנו שום סוג של ספר חוקים או ביססו דת, כי בכלל לא חשבנו עליהם כאלים (ואפילו כמה מהאלים שעלו על הדת לא ממש תקשרו עם בני האדם). אך כאן אפשר לגרוס שהאל הקיים במציאות הוא אל מהסוג בו מאמינים הדאיסטים – ישות על טבעית (לפעמים כל יכולה, לעתים שבראה את העולם) שלא יוצרת קשר עם בני האדם. כך שאפשר להאמין באל, כגון באל הוורוד הבלתי נראה, גם בלי לשמור מצוות כלל.
בקצרה, עדיף להאמין שהאל לא קיים.
בנוסף ישנו הדטרמיניזם, שגורס בהיגיון רב שלכל תוצאה יש סיבה הגורמת לה, או בלשון הרמב"ם (יתכן מעט עיוות בציטוט): "יש מסובב לכל מסובב." כך שבעצם אפשר לחזות ולחשב את התוצאות העתידיות על סמך העבר וההווה שהם הסיבות לאירועי העתיד. כמובן בהינתן כל הנתונים השלמים והמדויקים, מספיק זמן ומספיק כח חישוב. בתיאוריה, אם היינו יודעים את מצב היקום לפני או בזמן המפץ הגדול, היינו יכולים, עם טכנולוגיה מסוימת לחשב בדיוק מה יקרה בכל תולדות היקום מתחילתו ועד סופו. מכאן גם נובע אפקט הפרפר,אך לא ניכנס לזה.
לפיכך לא קיימת שום בחירה חופשית לאדם באשר למעשיו וכל מה שאנו מושפעים ממנו זה נסיבות חיצונית והאישיות שלנו, שהיא עצמה נקבעת על ידי נסיבות חיצוניות וגנטיקה, שגם עליה אין לנו ממש שליטה, וגם אם איכשהו אדם שינה לעצמו את הגנטיקה (לא מספיק שאחר ישנה לו כי אז זה עדיין ע"י אדם אחר ולא ע"י בחירה אישית), הבחירה לשנות את הגנטיקה עדיין מושפעת מהגנטיקה עצמה ומנסיבות חיצוניות.
אם כך הכל צפוי, אך אין הרשות נתונה.
ואולי אפשר לקרוא לזה תכנית אלוהית,אך אין ממש טעם ב'יום מצווה אם כבר נקבע מראש שתקיים אותה.
לסיכום, הגיוני לסבור שאין טעם לדון לוגית האם אל קיים, אך עדיף כנראה להאמין שהוא לא.
ואמנם, להאמין שאלוהים קיים זה לפעמים מנחם, נחמד ומהנה. לא האל הסדיסטי, הפרמטיבי וההזוי הזה שציווה אותנו לחתוך לילדים קטנים את הפינים, להשמיד את זכר העמלקים (גם החפים מפשע), לא לאכול חיפושיות משום מה (למרות שאכילת פרה היא בהרבה יותר לא מוסרית, היות והפרה מרגישה את הסבל של המוות לשם האכילה חזק יותר מחיפושית והיא אינטליגנטית ונעךה בהרבה על כל חיפושית, ואפילו העילוי שבחיפושיות).
אלא ש…זה נחמד להאמין באל שמחלק גלידה בחינם בגן עדן כמעט ללא המתנה וכמעט ללא תמורה.