אכיש האשקלוני

אכיש האשקלוני

הוא הוציא את חרבו מנדנה וברח

לא אהב אף פעם מלחמות והימור

כשפגע חץ ברזל בשריון הוא צרח

כי ידע שעוד קרב שכזה הוא גמור

בתחילה כשצבאו עוד היה מסודר

בין שוכה ועזקה באפס דמים

עת הביט בצבאות האוייב על ההר

לא תאר לו שכך יראו הדברים

כמו כולם הוא הביט וקילל וצחק

מול גוליית שם עמד איזה נער – ילדון

בלי בושה, בלי שריון, רק כף קלע אחת

איזה עם לא יוצלח ששולח טירון

הוא ראה את גוליית תופס בראשו

והפל קובע הנחושת המכוסה בנוצות

הוא נשא את רגליו עוד רוחו בנפשו

וברח להיכן שרגליו רק רוצות

ובשער עקרון השיגוהו רודפיו היהודים

בראשם הצעיר שהיה לפנים רועה צאן

הוא נפל על ברכיו, סיכוייו כבר היו אבודים

ובלהט המוות החל מתפלל לדגון

איך נטשת אותנו לבד מול אוייב מקולל"

והרי קורבנות הקרבנו לך וגם דם

אם הייתי עובד לאשתורת, תמוז או למולך – שאל

?ההיו מפקירים עבדיהם ? את עמם

לא הספיק לקבל את תשובת אלוהיו

כשרודפיו נכנסו אל העיר בין חומות נתוצות

הם לא ישקטו , יבזזו ויקחו את חייו

הוא שמע שאשדוד וגם גת הן ערים הרוסות

איך נפל הגיבור, איך שיחק גורלו כנגדו

אך הוא לא לבדו, גם כל ארץ פלישתים הוכרעה

הוא זכר שראה שהעלם הרג את גוליית לבדו

קצת פחד על עצמו אך יותר הוא פחד כי אשתו לא בריאה

כשהחלו לבזוז את הבית זרקו לפידים

הוא יצא וזרק את חרבו לפניהם

גם ניסה לספר שיש לו ילדים

שמוכן לעשות את הכל ובתנאי שיחזור אליהם

כשעזבו את העיר השרופה הוא עדיין שכב

מחכה שחנית או סכין תשסף הגרון

הוא לא האמין עד נדם קול הקרב

שיוכל לחזור בשלום לחוצות אשקלון