שקר

"שבת שלום, מותק. מה נשמע?"

"בסדר."

"לקחת את התרופה הבוקר?"

"לא, הפסקתי כבר ביום שלישי."

"מה?! שבתאי, אתה לא מבין שאתה חייב לקחת את זה?! אם לא, תתחיל להרגיש רע עוד פעם…"

"מה רע? כבר ארבע ימים והכל בסדר, חלאס כבר עם כל זה, אני לא חולה."

"לא שמעת מה דוקטור קורדום אמר על הריספונד? זה לטווח ארוך, אם לא תמשיך זה יכול יחזור גם עוד
חודשיים…"

"די כבר עם כל השטויות האלה, לא צריך תזבל הזה. אלוהים ברא את העולם מושלם גם בלי כל הכימיקלים האלה."

"אתה לא יכול להסתמך רק על זה… ולמה אתה אומר את שם ה'?!"

"כי אני המשיח, כוס-עמק! אני יכול להגיד כל מה שבא לי, גם שהסולטן מחמד על הזין שלי!"

כן, אמא של שבתאי צבי דאגה באותה שבת, ולא לחינם.
למדנו כבר מה קרה בשנים הבאות.
אבל מה עבר לשבתאי בראש עשרים שנה אחר-כך, כשישב בכלא בטורקיה, ורק כמה פריקים באו להמשיך לשמוע את הנאומים שלו?
"שבתאי, מילה שיצאת גבר שהתאסלמת, זה לא אומר שאתה פחדן. מה היה עדיף, שהיו הורגים אותך כמו הקוקסינל ההוא עם הצלב?" אמר עוד אחד מהנגועים, כדי לעודד אותו.
שבתאי בכלל חשב שהוא בא להתנקש בו. בכלא הטורקי במאה השבע עשרה לא היה טיפול תרופתי.
בעוד שאותו ווירדו ישב מולו, צמא לשמוע ממנו חכמה, שבתאי, משוכנע שאלו הרגעים האחרונים שלו,
ראה את החיים שלו עוברים לנגד עיניו:
נזכר איך ניסה דאטורה אחרי צבא, איך אמא לקחה אותו בפעם הראשונה לדוקטור קורדום, איך הלך לחפש טיפול רוחני אצל נתן-העזתי, איך הלומי הפרעות החליטו שהוא משיח-בן-דוד, ואיך הכיר את אשתו הניצולה. איך כל זה קרה בכלל?!
כשהוא מסתכל על אותו "מתנקש", שבתאי נזכר פתאום בילדות… באותה מורה כלבה שהגיעה ללמד בגיל 22 רק בשביל לחסוך כסף לאיזה טיול, והרסה לו את הראש.

היא הייתה מאוד חביבה לילדים, המורה המושלמת. טיפוס של ילדים. היא האמינה בכולם גם אם לא היו להם אמצעים שכליים חזקים. ילד הוא עדיין ילד, וצריך עידוד. אם הוא לא חזק בלימודים, הדבר האחרון שצריך לעשות זה להקשות את הגישה אליו. מה שצריך זה דווקא להעריץ את המאמץ שהוא בכל זאת עושה.
שבתאי היה הילד היחיד שהיא שנאה. נראה לה שהוא היחיד שהיה לו שכל, אבל פשוט לא בזין שלו להפעיל אותו. נראה שהוא בטוח מדי בעצמו וחולם כל הזמן, לא מתאמץ בכלל, חושב שהוא איזה כוכב…
הדימוי-העצמי של שבתאי נדפק לגמרי בגלל אותה ילדה סתומה שהורשתה ללמד, שנחשבה למורה הכי חיובית ואוהבת בסביבה, אבל בכל זאת שנאה רק אותו, את שבתאי.
ואולי אילולא אותה פקאצה קטנה והטיול שהיא חסכה לו, לא היה נהרס חצי מהמזרח התיכון, ולא היה נשבר הלב של עם שלם? אולי לא היו באות אחר-כך כתות דפוקות עוד יותר שהוסיפו להרוס ולהחריב?
אם אי-פעם שבתאי צבי יכל באמת לנבא את העתיד, זה היה עכשיו, כשהוא יושב בתא עם אותו דפקט, חושב לו איך לא רק שהוא השלה כל כך הרבה אנשים וגרם להרס תרבותי ודתי, אלא גם על איך המעשים שלו יביאו לתוצאות זוועתיות אף יותר גם בדורות הבאים, כשישרפו את ספרי הרמח"ל ולא יהיה עוד אמון באנשים.
כשהוא בטוח שתכף יתנקשו בו, הוא רק יכל להמשיך להזכר באותה מורה ארורה, מורשית ללמד על ידי מערכת כל-כך זוועתית של רשלנות. שהייתה מסתכלת עליו בגועל, כשהיה רק בן שש, ואומרת לכל תלמיד ואדם בוקר-טוב תמיד, חוץ מלו, לשבתאי.