קערת הפנינים
היה היה פעם במרוקו איכר עני מאוד ושמו חסן. לאיכר הייתה אישה שהוא מאוד מאוד אהב. למרות שהם היו עניים הם תמיד היו מאושרים. יום אחד יצא האיכר לחרוש בשדה שלפתע מצא קערת נחושת עקומה וחבוטה זרוקה בצד הדרך, שעליה כתוב כל מיני מילים. האיכר לא ידע מה כתוב מכיוון שהוא לעולם לא למד קרוא וכתוב. הוא החליט לקחת את הקערה לשוק ואולי הוא יוכל להחליף אותה בקצת אוכל. הוא עלה על חמורו הזקן ונסע לשוק. בשוק הוא עבר רוכל רוכל, אך אף רוכל לא רצה את הקערה הישנה מכיוון שהיא הייתה שבורה. שאל חסן את אחד הרוכלים מה כתוב על הקערה. "כתוב פה לאיללה אללה אללה ומוחמד רסול אללה" חסן היה מוסלמי סוני מאמין, והוא תמיד הקפיד על המצוות. חמש פעמים מיום הוא היה מפסיק את עבודתו פורש את השטיח הישן והמאובק שלו ומתפלל. הוא גם הקפיד על צום. במשך חודש הרמאדן הוא צם כל היום ובקושי עבד. על החג' ועל הצדקה היה לו קשה להקפיד מכיוון שלא היה לו כסף לנסוע למכה או בשביל לתת צדקה.
חסן מאוד התרגש ששמע את הכיתוב על הקערה והחליט שהוא לא ימכור אותה מכיוון שיש עליה פסוקים קדושים. הוא חזר הביתה והחליט להכין בקערה קוסקוס. הוא התחיל לחתוך בצל אך בטעות חתך את האצבע שלו. דמעות עלו בעיניו של חסן ואילו דמעה אחת נטפה לתוך הקערה. הסתכל חסן אל הקערה והנה הוא מצא שם פנינה עגולה ומושלמת. חסן לא הבין מה קורה. הוא הניח לעוד דמעות להתגלגל מפניו אל תוך הקערה ועוד ועוד פנינים נוצרו כל פעם שנגעה טיפה בקערה. חסן בכה ובכה עד שנגמרו דמעותיו. בתוך הקערה היו 30 פנינים מבריקות ונוצצות. הוא רץ מהר אל השוק, מכר את הפנינים וקנה בהם המון דברים טובים: בשר, עופות, סולת מובחרת, ירקות, שטיח חדש, דגל שהיה כתוב עליו את השהאדה, ובורקה חדשה לאשתו. הוא רץ עם הסחורה לכיוון ביתו והתפאר בדברים הנוצצים בפני אשתו. אשתו נראתה קצת מודאגת מכל העניין אבל היא לא אמרה דבר.
במשך חודש חיו חסן ואשתו חיים מדהימים. היה להם אוכל בשפע, בגדים חדשים, עד שיום אחד, אזל הכסף. לקח חסן את הקערה, הניח אותה על ברכיו וניסה להתחיל לבכות. אבל כאמור חסן היה איש מאוד מאוד שמח והוא לא יכל לבכות. הוא ניסה לחשוב מחשבות עצובות אבל שום דמעה לא נראתה בעיניו. חסן לקח סכין וחתך חתך עמוק בידו. דמעות התפרצו מעיניו של חסן אל תוך הקערה והיא נמלאה בפנינים. בכה חסן ובכה עד שהיה לו בקערה 100 פנינים. הוא רץ אל השוק, החליף את הפנינים ואוכל ובבגדים יקרים וחזר לביתו.
חסן התחיל להיות חמדן יותר ויותר, ותמיד הוא רצה להשיג עוד ועוד פנינים. על כך הוא ניסה למצוא לעצמו דרכים חדשות לבכות. חסן נהיה איש עשיר אך חמדנותו לא שבעה. כך עברו מספר חודשים וכמה מתושבי העיר העניים הגיעו לביתו של חסן. הם רצו לבכות מעל הקערה ולקבל מעט פנינים. הם דפקו במשך שעה ארוכה אך לא נענו. אז הם ראו שביל של טיפות דם מוביל אל הגבעה שליד הבית של חסן. הם עקבו אחרי השביל עד שגילו מחזה נורא. חסן שהוא מחזיק בידו סכין נוטפת דם, החזיק את גופתה של אשתו, ובכה בכי תמרורים.
והקערה לא הפסיקה להתמלא.
תגובות (6)
אויש! נורא!!
היה נחמד מאוד לקרוא. בסוף קיבלתי סטירה.
אהבתי מאוד! עשיתי לי בדפדפן קישור לפרופיל שלך ואני מחכה לעוד..
חזק. מפתיע.
"לא היללה אלא אללה…" שמוביל ל-"אללה הוא אכבר".
מסר מדויק, כתיבה סוחפת.
עברית:
"למרות שהיו עניים", המילה 'הם' מיותרת.
"לפתע" או "כשלפתע", תאור זמן. זאת בניגוד ל-"שלפתע…", תאור מקום.
"עליה כתובות כמה מילים", לא "כתוב".
"לא ידע כיוון ש", לא "מכיוון".
"שמעולם לא למד", המילה 'הוא' מיותרת, 'מעולם' לשון עבר, 'לעולם' לשון עתיד.
"ואולי יוכל להחליף", שוב 'הוא' מיותרת.
"כיוון שהיתה שבורה", לא 'מכיוון', המילה 'היא' מיותרת.
"כתוב פה 'ציטוט', ענה הרוכל", יש ליידע את הקורא היכן מתחיל והיכן מסתיים הציטוט.
אגב הציטוט, המשפט הנכון מופיע בתחילת התגובה.
כיוון שלא כל הקוראים מבינים ערבית, כדאי לתרגם. "אין מהולל מבלעדי אללה, ומוחמד (כך במקור) שליחו".
מישהו עונה, אך לא רשמת מי. 'ענה' לאחר הציטוט, או 'ענה הרוכל', משלימים את המשפט בצורה נכונה.
"חמש פעמים ביום", לא 'מיום'. כנראה טעות הקלדה.
"(הוא) היה מפסיק", שוב 'הוא' מיותרת! כמה אפשר??
"התרגש [כ]ששמע" או "כאשר שמע", תאור זמן, לא תאור הפועל.
"החליט שלא למכור" ואפילו "שלא ימכור" (הצורם), לא "שהוא ימכור".
"פסוק קדוש", לא פסוקים. או שיש משהו שלא סיפרת?
"את אצבעו", הספרותי, לא "האצבע שלו" בלשון הדיבור.
"[הביט] חסן אל הקערה (לא 'הסתכל'), ('והנה הוא' מיותרות) ומצא [בה] (לא 'שם') פנינה".
"מפניו אל (תוך) הקערה", 'תוך' מיותרת.
"וקנה בהן", פנינים בנקבה.
"שעליו היתה כתובה", לא 'שהיה כתוב עליו'. השאהדה – הקדושה – היא נקבה.
"אבל (היא) לא אמרה דבר", מה יהיה? 'הוא' 'היא' 'הם'… די!
"ולא יכול היה לבכות", לא "והוא לא יכל לבכות".
"אך" "אולם" "ברם" "אלא ש", לא "אבל".
"אולם בעיניו לא נקוותה אף דמעה", נכון יותר מאשר "אבל שום דמעה לא נראתה בעיניו".
"עד שהיו בקערתו", לא "עד שהיה לו בקערה". (מאה, לא 100).
"החליף [ב]אוכל", לא "ואוכל".
"נהיה חמדן" או "הפך לחמדן", עדיף על "התחיל להיות".
"על כן", לא "על כך". לחלופין, "בשל כך".
"נהיה (ללא 'איש') עשיר" או "[ל]איש עשיר".
"לא ידעה שובע" ספרותי יותר מאשר "לא שבעה".
"הם דפקו [על דלתו] שעה ארוכה", יש נושא, יש נשוא, אך חסר מושא.
"(אז) הם ראו", לחלופין "או-אז, ראו".
"מוביל אל גבעה ליד הבית". זו לא 'הגבעה' כי הקורא עדיין לא יודע שקיימת גבעה, שי"ן השימוש מיותרת, המילים 'של חסן' מיותרות גם הן – כיוון שכל ההתרחשות המתוארת, היא ליד ביתו.
"שובל" מתאים יותר מ"שביל", אם כי זו אינה טעות.
"אחר השביל" – לא "אחרי".
"את המחזה הנורא", הפעם נדרשת ה"א הידיעה.
"חסן החזיק ('אחז' מתאימה יותר) סכין", בלי 'שהוא', בלי 'בידו'.
"בידו השניה, חיבק את גופת אשתו" במקום הניסוח המפותל.
"הקערה לא פסקה [מ]להתמלא", אין וא"ו בתחילת משפט. 'פסקה' הסביל נכון יותר מ'הפסיקה' הפעיל.
פיסוק:
טוב, כאן נדרשת עבודה רבה. קרא בקול את שכתבת. בכל פעם שיש צורך בהפסקה מתודית, או בנשימה, הוסף פסיק.
לכל משפט – נושא אחד בלבד. רעיון אחד. אם המשפט ארוך מדי, פצל אותו. יש להחליף פסיקים לנקודות במקרים אלו.
ציטוט בתחילת שורה, כאשר מלפניו ומאחריו מרכאות. ציטוט בתוך ציטוט: החיצוני במרכאות, הפנימי בגרש. דוגמא: "ציטוט 'ציטוט פנימי' חיצוני".
זה ממש בקצרה, כי עוד מעט אני צריך כבר לקום לעבודה.
תוכן:
חסן היה חמדן, אז איך ידעו תושבי העיר על קערת הפלא?
נניח שידעו. מאיזו סיבה יתיר להם להשתמש בה?
נניח שהתיר. מנין הביטחון שלא יגזול את דמעותיהם?
הרעיון אמנם מוכר, אך הביצוע שהענקת לו מפצה בהחלט.
קולח, סוחף, ומתואר היטב.
מחכה לסיפורים (ולשיפורים) הבאים.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
יפה ממש. הסוף בהחלט כואב, אבל הסיפור מאוד יפה.
וואו הסיפור מדהים בעיניי! הרעיון הכללי מאוד יפה אם כי ייתכנו כמה שיפורים בביצוע…… אהבתי מאוד