ענבר

ענבר
כשהתחיל הערב איש לא ידע איך הוא יגמר. כל השכבה עמדו עם גבם לחומה הגדולה. צבעה החום בהק באור הזריחה. ילדים בלבוש תואם באו בחמישיות והצמידו את גבם והחלו להתפלל. הראשונה ביקשה כלי נשק, אור ירקרק של החומה זהר והיא עצמה עיניה ואחזה בו. כידון מותאם עבורה. היא פתחה עיניה ותשואות רבות באו אליה. עוד קוסמת לבית הלוחמים באדום. אחריה ילדון נמוך בעל שיער בלונדיני. הוא התפלל לכוחו. אך דקה עברה ושום דבר לא קרה. הוא חזר למקומו עם הילדים שעברו. עוד חמישייה ועוד אחת. הנה השמש הגיע כבר לשמיים ולפנות הבוקר כבר הגיע לעיני קול. ילדונת, עורה בהיר ,עיניה חומות ושיערה שחור. היא הצמידה גבה ולא ביקשה כוח, לא ביקשה קסם, לא ביקשה ולו כלי נשק אחד. היא עצמה עיניה וביקשה בלב 'בבקשה אח גדול תחזור, שיחזור אחי הגדול' היא נשמה עמוק ועזבה את הקיר בלי לקבל דבר. האור הירוק בא למעטים והם עלו וקיבלו כבוד גדול. היא.. היא קיבלה את המנטורית שלה מימים עברו. כמו אחותה הגדולה והתומכת, כמו אמא שלא הייתה. חברתו הטובה ביותר של אחיה הגדול שנעלם לפני שנים. אישה גבוה, הילדה מגיעה אליה רק עד הברך. האישה בעלת שיער חום כהה ועיניים חומות, עורה כהה והיא לבושה בבגד הטקסי. "אל תדאגי, מה שלא ביקשת אני מאמינה שעוד יגיע" אמרה לה. היא סידרה את שמלתה האדומה והתכופפה אל הילדה "עכשיו אדמונית חזרי אל חבריך" הילדה שכינוייה היה אדמונית על שם אחיה אדמון רצה אל החמישייה מהם הגיעה. לרובם לא היה אכפת. הם פשוט התקדמו לבר בית גדול כפנימייה. איש לא יוצא ואיש לא נכנס ללא אישור. הם עלו במדרגות לחדר שנידמה בגודלו לאולם ספורט מלא במזרונים. שם הלכו לישון. הילדה התקרבה לפינת החדר והחלה לכתוב. היא אפילו לא חשבה על מה שנכתב. כשסיימה קראה בלב "בראשית ברא ה' את השמיים ואת הארץ:" לא היה לה מושג למה. לא לימדו אותה מעולם תנ"ך רק את עצם קיומו. היא נכנסה מתחת לשמיכה דקה וקרעה את הדף "אסור שאיש יגלה על הפסוקים האלו את השומעת אותי?!" נזכרה במה שאמרה לה המנטורית שלה יומיים לפני ,שזה התחיל. היא התחילה להרגיש תחושות משונות, פסוקים מהתנ"ך נקראו בראשה. ביום למחרת את כל המזרונים הזיזו הצידה ושמו מתקנים. חבלים, חישוקי מתחת וסולמות לגובה ולרוחב. מסלול שלם. הם לבשו מכנס שחור, ברדס עד המותן אדמדם וחולצה שחורה. שיערם של ארוכי השיער בנים ובנות כאחד היה אסוף. אדמונית הייתה הראשונה. היא הייתה בין הבוגרים בקבוצה הגדולה הזאת. ילדה בת 11 שחייבת להתחיל. "שוט!" צעקו והיא החלה לרוץ. החישוקים זזו בקסמם של הבוגרים באמת. היא קפצה מחישוק לחישוק. נפלה באחרון וקמה בקפיצה גבוה ישר למזרון שחיכה לה. היא קפצה לתפוס בחבל והחלה לתפס מעלה ומעלה. הגיעה לתקרה הגבוה וירדה לסולם החבלים. היא איבדה שיווי משקל ונתפסה רק על רגליה. היא הצמידה גבה לסולם החבלים והתהפכה. נשמה רגע ואז המשיכה לרדת בסולם. בסולם

לרוחב היא מיהרה מיד ליד ואז לקחה תנופה גדולה וקפצה מעל בריכה ונחתה בחצי ברך ויד אחת מונפת לעידוד. "הצלחתי" אמרה והתנשפה. המנטורית חייכה אליה מהמקום בו עמדו כל עשרת המנטורים לילדים 'המיוחדים' הם התייעצו ביניהם ולבסוף אמרה "9 כל הכבוד אדמונית" אדמונית כמעט התעלפה מהשוק. "9?" 9 זה כמעט עשר, זה כמעט מושלם. עשר אומר שהיא תצטרף לבוגרים. 11 עד 20. אבל עדיין לא. אין לה מספיק כוח ואין לה קסם. כל ילד מייחל לקסם בשביל לעבור את בחינות הקבלה במקום לעבור את המחנים הקשים. אבל לא. היא לא. כל שהיא רוצה זה להגיע הכי גבוה כדי לקבל את המידע שלה. עליה. על אח שלה. המנטורית שלה עוזרת לה בזה אך את רוב המידע אין לה. "אני חושב שזה היה 8 מיס הלפין אבל בהחלט יש לה אינסטינקטים טובים" אמר איש בגובה של מיס הלפין עם כובע ברט בצבע ארגמן ועור בהיר עם תלבושת אימונים. כולם התלבשו ככה. תלבושות אימונים ומדבקה זהובה על הלחי הימנית. "לדעתי אינסטינקטים טובים חשובים יותר מנפילות קטנות" אמרה מיס הלפין "בעיקר שהיא עולה ליציבות בפחות משניה". האחרים הנהנו. הילדה הודתה להם והלכה למקומה. היא נצמדה לקיר המקום העשוי בטון וצבעו שמנת, אז היא ראתה את זה שוב. אור ירוק. היא הביטה בילדה שאחריה, בת 8 אבל מיומנת יותר. חברה טובה שלה. היא הייתה כל כך כישרונית שהסיכוי שלה לעלות לבוגרים באותו יום היה גבוה כל כך שאדמונית התרכזה רק בה. היא לא רצתה שזה יקרה וקיוותה לאולי נפילה אחת. לא משהו רציני. והאור הירוק עיוור אותה. היא כמעט ולא ראתה דבר ונפלה לברכיה. מיס הלפין עצרה את האימון של חברתה והטובה ופנתה אל חבריה הבוחנים "אני חוששת שאאלץ לצאת מהבחינה היום, המחונכת שלי איבדה הכרה". היא התנצלה והלכה לכיוון. בחורה נוספת קצת נמוכה בעלת שיער ג'ינג'י פנתה אליה בהערה "אני חוששת שזה יוריד לה בחשיבה על העברה". מיס הלפין לא הניעה עפעף "אני בטוחה שהיא עדיין נסערת מיום המשאלות, את, מיס תלין יותר מכולם מכירה את המצבים האלו באופן אישי" מיס הלפין הלכה לכיוון הילדה והרימה אותה "תנשמי עמוק ועצמי עיניים" לחשה לה "אנחנו הולכות לבית המרפאת לכתוב קצת". הילדה ניסתה לזוז אבל מיס הלפין אחזה בה חזק והוציאה אותה מהאזור. הן יצאו מין החדר ופנו שמאלה במסדרון. כשעברו אחריי שלוש דלתות מיס הלפין נעצרה ופתחה דלת ועליה כיתוב "בית המרפאת" בצבע נחושת. "שוב?" שאלה אישה כבדת משקל עם שמלה לבנה ועליה סימן פלוס בצבע אדום. שערה קצר וחום והיא הביטה בה כילדה בלי מערכת חיסונית. "מה הפעם? כאב ראש? עיוורון זמני?". "איבוד הכרה" ענתה מיס הלפין והניחה את הילדה על מזרון. "תוכלי בבקשה להביא לנו נענע?" שאלה מיס הלפין את המרפאת "גברת רפא לשירותך" אמרה במרירות ויצאה מהחדר. מיס הלפין ישר קמה ואמרה "אם לא שמת לב הגברת ברקת נפלה מסולם מהחבלים. כמה מהם הפכו ירוקים ,אלו שהסתכלת עליהם". הילדה ניסתה להסביר ופתחה עיניים "אין לי קסם מיס הלפין, אני נשבעת שאני לא מנסה. זה פשוט קורה" מיס הלפין גלגלה עיניה למשמע הדברים היא הוציאה ממגירת תרופות מגילת קלף, ועט דיו ודיו משולחנה של גברת רפא. היא הניחה את הדברים על גופה של הילדה ואמרה "קדימה אדמונית, כתבי את שעולה על ראשך לפני שתפלטי משהו כזה לידם". הילדה אמרה וכתבה "ואחריי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה" (יהושע פרק ח' פסוק לה) "תיזכרי, אסור בתכלית האיסור לדבר על זה. ברגע שאחיך סיפר הוא אבד". הילדה קרעה את הדף ואמרה "הקשר היחידי שלי לאדמון ואסור לחשוף אותו, בטח רק בגלל זה אני עוברת התקפים". הדלת ניפתה. גברת רפא נכנסה והילדה חזרה לתנוחה רדומה "מה דעתך גברת רפא, מניין ההתקפים הללו? כבר כמה ימים היא עוברת אותם" גברת רפא הרימה בידה קערה והחלה לטחון את הנענע "לדעתי זו חולי גנטי, אחיה הגדול סבל גם הוא מההתקפים" אמרה גברת רפא ושמה על אפה של הילדה את החומר מהקערה "יותר מזה, הנער תמיד ביקש ממני קלף נייר לכתוב עליו, אוי השומר עלינו הוא היה ממש אובססיבי לכתיבה. איזה לוחם אובססיבי לכתיבה?" בנמנומיות פערה עיניה הילדה ויישרה גבה "אחי אהב לכתוב, מה רע בזה?" גברת רפא החמיצה פרצוף "אנחנו לוחמים ולוחמות גברת צעירה , לא בני מלוכה משוררים. האם אני ברורה?" הילדה הנהנה "אז אדמונית, יש לך שם?" אדמונית השפילה מבט "אני… אני מעדיפה אדמונית" . המרפאת הרימה גבה "אני לא חושבת שזה משנה, אבל אחיך היה לוחם מחונן בזכות עצמו עד ההתקפים, אני מציעה לך למלא את מלוא הפוטנציאל שלך לפני שזה יחמיר". אדמונית הייתה סקרנית מידי "מה קרה שזה החמיר?" שתי הבוגרות השפילו מבט. "די מיס הלפין, את בסך הכל בת 18, את חייבת לטפל בפנים שלך אם את רוצה חיזור". מיס הלפין נגעה בשערה ואמרה "די הגברת רפא, אנחנו פה רק בשביל אדמונית, מאז לכת הוריה ואחיה היא תחת חסותי". הגברת רפא משכה כתפיה. הרימה כוס עץ ואמרה "שתי יקירה, אחיך שתה את זה כדי להירגע מיתר החשיבה שלו". לפני שהכוס הגיעה לידיה של אדמונית מיס הלפין אחזה והריחה "היא ילדה קטנה, אסור לך אפילו להציע לה" היא שפכה את הכוס מיד ועזרה לאדמונית לקום. היא והילדה יצאו. "מה זה היה?" שאלה את מיס הלפין. היא נאנחה "משהו לא בשבילך" היא דחפה בגבה כדי להגביר את הקצב "אם תזדרזי תספיקי למבחני החרב, והפעם בלי קסמים". היא ניסתה להתלונן "אבל מיס הלפין" היא הרימה ידה להשתיקה "זו לא אשמתי" מלמלה. היא הייתה בטוחה בנוגע לזה אבל אף אחד לא הקשיב לה. הרי הקסם בא ממנה. היא פשוט לא ידעה איך היא יצרה אותו. וכל הסיפורים האלו על אח שלה. על ההתקפים, על החשיבה היתרה, על אותן בעיות שעברו עליה בערך באותם טווח גילאים. בליבה הייתה שאלה אחת -גם אני אעלם? הרי איש לא מדבר על זה. אף אחד מאז אותו יום לא הזכיר כמעט את שמו. לכן היא ביקשה שיקראו לה אדמונית, היא לא רצתה שאיש ייתן לה לשכוח. היא לא שכחה והיא לא ויתרה. היא איכשהו הרגישה בזה. הוא חי- אמרה לעצמה -הוא מחכה שיעזרו לו, אני אציל אותו. כשהן נכנסו לאותו אולם גדול כל המתקנים כבר לא היו שם מלבד החבלים שנתלו לתקרה. ילדים מחולקים לזוגות עם חרבות
היחידים שעבדו בחדר עם חרבות עץ היו ילדי ה-5 ומטה. "ברקת ואת ביחד, תשתדלי להתנהל בהתאם". אדמונית חייכה ואמרה "חרבות הן המומחיות שלי" ברקת עמדה מולה עם חרב כסף מרשימה ואדמונית לקחה מהאספקה שהייתה בכניסה חרב עשויה נחושת. זו מתחת שתמיד עבדה איתה מצוין. הן עמדו זו מול זו בעמידת קרב. מיס הלפין הלכה והחליפה אותה מיס תלין "עכשיו בנות, זהו קרב הוגן. בלי ניסיונות התנקשות אנחנו רק במבחן לא בשדה קרב. מובן?" השתיים הנהנו. "אל תדאגי, כשאעבור את כל הבחינות אספר עליך". היא חייכה ואדמונית לא הסתפקה בזה כדי להתייאש "כשאנצח, אוכיח לכולכם שאני הרבה ,אבל הרבה יותר טובה". מיס תלין עמדה ביניהן ואמרה "אדומות קטנות, תנשמו. יש חמישה מקומות. בטוח אחת מכן תתקבל" היא הלכה טיפה אחורה והוסיפה "ומי שלא, אימונים טובים משיגים תוצאות טובות, אני לעומתכן הצטרפתי לבוגרים רק בגיל 14" לשתי הלוחמות הקטנות הדבר לא שינה. הן התכוננו לזה. כל שנתיים בתחילת שנה יש מבחנים לקראת העברה. רק חמישה מקומות ו100 לוחמים ילדים, בנים ובנות כאחד בתוך האולם הענק נלחמים עבור הזכות להתקבל לבוגרים ולקבל הכשרה אמיתית בתור לוחמים וקוסמים. מטרה אחת נעלה אבל אם לא עברתה שום שלב כזה אין לך אפילו הזכות לדעת מה יש מעבר לחומה. היא הרימה את הדגל והקטן והאדום שהיה בידה ונפנפה בו "תתחילו" אמרה וזוג חרבות נפגשו. הן לחמו בעוז. הדיפה לפה, הפלה ברגל לשם. הצלפת חרבות וקול שמפתיע איך החרבות לא נופצו. כשעמד זמנן להיגמר וראו בזווית העין שהדגל הלבן נחשף ועמד להתנופף לקחה אדמונית את חרבה והחליפה יד. ליד ימין, היא הייתה שמאלית אבל התאמנה רבות על ימין. יד שלא צפוי שתשתמש בה. כולם היו בטוחים שאינה מסוגלת לאחוז ביד ימין עם חרבה אך היא הפתיעה. ברקת הייתה בטוחה שהניצחון שלה. הרי גם בתור חברות טובות עדיין לכל אחת היו סודות שלא סיפרה. אדמונית הצמידה חרבה לחרבה של ברקת וסובבה כמו בסרטים. החרב הועפה לצד מידה והילדה השמאלית החליפה חרבה לצד שמאל וקירבה לצווארה "אמרתי לך" אמרה בסיפוק. הדגל הלבן הונף ומיס תלין הכריזה "המנצחת היא אדמונית על אף חוסר שיווי משקל ונפילה אחת מבחינת טכנית הניצחון מביא לך 10" אז פנתה לברקת "על אף הניסיון המוצלח, תמיד שימי לב לאפקט ההפתעה ולפי הפרצוף המרוצה לפני סוף הקרב עלייך לזכור לא להיות יהירה , את אף פעם לא ניצחת עד שבאמת הצלחת להפיל את היריב למצב של חוסר אונים. לצערי על היהירות אתן לך 7 ואם הייתי מחמירה אף הייתי נותנת לך חמש" נאנחה והלכה לכיוון הקרב הבא בו הייתה אמורה לבחון. היא רשמה את תוצאותיה במגילת קלף והניחה אותו על כיסא עץ. "אני לא מאמינה, הייתי חייבת להחליף יד? את יודעת כמה הקבלה הזאת חשובה לי". אדמונית נשפה בחוסר עניין לתלונה "גם לי זה חשוב, את לא היחידה שמנסה להתקבל כולנו מנסים, ואם להפיל אותך שלושים פעמים זה מה שצריך אני אעשה את זה" היא נשמה עמוק "וגם את תעשי אותו הדבר, אני מכירה אותך" הן הלכו לשתות מים בעמדה בה חילקו כוסות עץ עם מים. "והוכח אברהם את אבימלך על אדות
באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך:" (בראשית ,וירא פרק כא פסוק כה) מלמלה. האיש אשר חילק את המים נעץ בה מבט "מאיפה את מכירה את זה?" שאל בטון מחמיר. היא הביטה מעלה ושאלה "על מה אתה מדבר?" ניסתה לדחוק את המשפט עמוק. "אני סתם אמרתי 'ברוך הניצחון אשר ניתן לי' ראשי מסוחרר אחריי תוצאות מרהיבות מהרגיל מר שוטיק" היא הביטה בכוס המים ושתתה. ברקת לא התעניינה היא אמרה למר שוטיק "אפשר את השתייה מגבוה?" הוא הרים גבה בהפתעה "את לא בת שמונה, ילדה?" היא חייכה "אני בת 8 אבל אמא הביאה לי את השתייה הזאת מגיל 4". הוא הנהן "הבת של הלורד והגבירה פיינשטיין, אני צודק?" היא הנהנה "אז אתה מביא?" שאלה בחוסר סבלנות. הוא משך כתפיו "מצטער ילדה קטנה, אסור לי, תבואי תהיה בת 14" היא נחרה בבוז. "לא הוגן". הוא חייך אל השתיים ואמר "הינה, ככה מתנהגת ילדה בת 8". היא שילבה זרועות ומלמלה שהלכה לכיוון המזרונים "אני ילדה גדולה והרבה יותר חזקה מכולם פה" כנעלמה מהאופק אמר לה מר שוטיק "אחות קטנה של אדמון, תקשיבי לי טוב, הייתי אתו בקבוצה הגדולה של הבוגרים. כדי לך ברגע שבא איזה ציטוט תנכי לשים את היד על הפה אחרת הלך עליך" היא הייתה בשוק "אני לא מתכננת כלום, למה כולם בטוחים שאני פולטת את השטויות האלו בכוונה". הוא נבהל "כוונתך בכולם?" שאל בלחץ. "רק מיס הלפין, אבל היחידה שבטוח יודעת על ההתקפים לא מוכנה לדבר" אמרה בייאוש ואדישות. הוא דפק על השולחן ואמר "היא עדיין לא התאוששה מהקרב האחרון וממה שקרה לו. היא לא מדברת ולא יוצאת מהחדר שלה." הוא התקרב אליה ולחש "יש שמועות שעומדים להכריז עליה כפצועת מלחמה ואז היא תלך לאזור שלהם, מקום שאיש לא יצא ממנו חי". הילדה הקטנה נבהלה. "מר שוטיק אתה לא רציני, אני מאוד מקווה שאתה טועה. היא היחידה שיכולה לעזור לי". אז הוא שתק דקות אחדות והוסיף בכמעט בלי קול "המישהו הבא שהוא לא אני ולא מיס הלפין שמדבר איתך על זה… את לא חושפת בפניו דבר על המידע, מרבה אוזניים מרבה בעיות. תזכרי את זה" היא הנהנה והלכה לקיר הימני איפה שכול הנבחנים עמדו. "רק כדי לגרות את היכולת הקסומה שלכם המבחן הזה מיועד, מי שאין לו קסם או עוד לא בשל להפעילו לא אומר שלא תהיו חלק מהחמישה" הדגיש בחור עם עיניים כחולות ושיער חום בהיר. נער גדול מאדמונית במראהו ודומה בעיניו ושערו לבחור שאל "אבל רוב הקסם מגיע מהחומה, איך בלי הגעה לכוח מלא נוציא אותם?". הבחור הנהן "שאלה חכמה ילד, התשובה היא שמי שמספיק חזק יוכל להוציא את הקסם שלו" אדמונית לא התלהבה מהרעיון אבל עמדה בשורה הראשונה ליד הילד ששאל ומאחוריה עמדה ברקת. "אני לקחתי כמה מתנדבים לסיכון נפש" הוא פרס ידיו והופיעה מול הנבחנים חבורת ילדים קטנים היו קשורים לעמודים, ואש ירוקה עלתה מקצה עמוק העץ. "מה עשית?!" שאלה ילדה המומה. "אל תדאגו, זה רק תמריץ" ניסה להגיע אותם "אם את כבר מפחדת נסי ראשונה" הילדה יצאה מהשורה השלישית. בקושי בת 6 עם צלקת על הזרוע. היא הביטה בפחד בילדים ועצמה עיניים "קדימה קסם" אמרה בלחש וכשפתחה עיניים שאלה "מה לעשות?" הוא גיחך "את צריכה להרגיש אותו, תכפי על הצורך להגיע למציאות". היא הביטה בהם ואור ירוק זרח מעיניה. האש נכבתה מכולם, כל העמודים כבר לא עלו בלהבות והבחור מחה כף. "כל הכבוד, הרשמת אותי ילדה, מה שמך?". היא שמה ידיה על מותניה וענתה "אלה". הוא הצביע עליה ואמר "תסתכלו על אלה ותלמדו" ואז פנה אליה "עוד מספר שנים את תצטרפי לקוסמים, תאמיני לי" הוא הזניק את הבאים והעלה את האש שוב. הצליח, לא הצליח, הצליחה, לא הצליח עד שאדמונית הייתה החמישית בשורה הראשונה. היא הביטה בהם. היא פחדה ואז עלה בראשה משפט. היא שמה יד על הפה כמו שביקשו ממנה וכשסיימה למלמל התמקדה בילדים הנשרפים. היא פתאום ראתה את החומה. סדקים קלים ואור ירוק עלה. "לא!" היא צעקה. למזלה ה'לא' שצעקה התאים לסיטואציה, היא הגבירה בטעות את האש. הבחור כיבה אותה ובנפנוף יד ואמר "אני מבין למה לא מעלים אותך אחותו הקטנה של אדמון, את יותר מידי דומה לו" היא נאנחה "אבל זה מעניין, אתן לך 5 " היא הלכה לקיר איפה שישבו האחרים. "אני קיבלתי 7 בגלל שהצלחתי רק להחליש את האש ולכבות רק להבה אחת" אמר לה הילד שישב לידה. "אליעד זה לא עוזר לי, אחריי זה הם יחשבו שוב אם בכלל לשים אותי באופציות" היא בעטה בקיר והתיישבה. ילדה אחרת התלהבה "את בטוחה?" שאלה אותה וכופפה את ברכיה "כאילו אם את יורדת, אחות אדמון! אז אולי יהיה לי סיכוי". אליעד פנה אליה "כמה קיבלת עד עכשיו?" היא הידקה את הקוקו וענתה "8 ,7 ועכשיו 9". אדמונית קירבה את ברכיה לגופה והסבירה לה "אז את הסיכוי שלך ללוחמים נמוך, את הולכת לקוסמים" הילדונת נאנחה "אבל סיכוי התמותה שם נמוכים, תתנחמי בזה". אדמונית ראתה בזה כבוד להיות לוחמת. מהקוסמים היא פחדה גם כשידעה שהיא חלק משושלת של קוסמים, היא קיוותה כמו אחיה להצטרף ללוחמים. לעשות את מה שיש בשליטתה ולהגיע לעמדת הכוח בו תשיג את כל מה שתרצה כדי להציל את אח שלה. היא נשמה עמוק "יש עוד בחינה אחת לפני שבוחרים, מישהו גילה מה היא?" השקט שרר. עד כה אף אחד מהם עוד לא הגיע לתוצאות מספקות עבור המבחן האחרון. היחידה שהגיעה אליו ונכשלה לא הסכימה לדבר על זה בלי 'כוס עם ריח מוזר' כך קראו למה שהחזיקה ביד הילדים הקטנים. ילדה בת 15, בלי קסם, עם כישור רק בחרב והרבה זמן ליד אזור השתייה של מר שוטיק. מיס הלפין הקימה את הילדים ואמרה "מי שלא אגיד את שמו לא עבר את הבחינות או נבחר לא להיות השנה כחלק מהלוחמים מסיבות כאלו ואחרות, מי שירצה לערער ידבר עם הקוסם יונה, ההוא שבחן אתכם בקסמים והוא יעביר זאת הלאה". הילדים הביטו בה בציפייה שתתחיל. לא הייתה סבלנות, בכל זאת ילדים. "הראשונה, ברקת בת ה-8" אמרה וברקת הייתה מאחוריה "אליעד בן ה-13 , ניב בת ה-15 ,אדמונית בת ה-11 ,להב בן ה-9 וחנית בת ה- 9…." היא המשיכה לעוד שבעה שמות. "ניב המנטורית שלך קוראת לך, כל השאר בואו איתי למבחן הסופי" נערה בעלת עור כהה ושיער שחור משחור, עיני תכלת ומבט שרק הסתכלות לכיוון מפחידה הייתה לנערה הנקראה ניב. היא קמה והלכה לכיוון מיס תלין. "אני רואה שהתפוח לא נופל רחוק מהאחראי חסות" לחשה מיס הלפין בצחוק לאדמונית אך היא הייתה לחוצה מכדי להבין על מה היא דיברה. הם יצאו מהחדר הענק ונכנסו לתוך החדר הבא. בעל דלת אדומה. אדמונית הייתה הראשונה. היא נכנסה פנימה וליבה איבד דופק. היא נפלה לאחור בבום גדול. היא ראתה את זה קורה, אבל ברגע שהיא רצה קדימה החומה נפלה.