הנימפה הראשונה

סיפור זה- מתחיל ביער עבות שבו פגשתי לראשונה לא אחרת מאשר את הנימפות האגדיות שחיות על עצים, שרות שירים ויפות כמו האלים.
אבל הן בסה"כ מיתוס.
ובכן, אני כאן כדי לנפץ אותו.
אתם מבינים, אני ארווין, חוקר שעבד פעם בנשיונל הג'אוגראפיק אבל פרשתי לטובת המדע. כלומר, פתחתי מעבדה משל עצמי ויחד עם סטיב, ג'ורג', הארי וניק אנחנו יוצאים לגלות עולמות חדשים!
והפעם, חבורת הגברים החוקרים יצאו ליערות של יוון. למצוא שרידים מהמיתולוגיה.

את הנימפה הראשונה שלי ראיתי בחטף. היא רצה מהר מכפי שיכולתי לדמיין אותה ואילו הייתה עושה את הטעות ומטפסת על עץ, היא אולי היית יכולה להמשיך להיות חופשייה.
בהתחלה ג'ורג' טען שאת האישה שהוא וניק ראו ליד האגם כשהלכו לחפש מקום להשתין היא אישה רגילה שבאה לטייל ביער.
אבל לא כך היה כשהם חזרו וראו אותה, שיער בהיר, כמעט לבן ומתולתל; מתרחצת עירומה ושרה שירים בשפה שלא הייתה יוונית.
הם חזרו למחנה בריצה. הם סיפרו בהתרגשות שכאשר יצאה מהמים והתלבשה הם קראו לה וזו ברחה במהירות שלא נראתה עוד ברגליי אדם וזינקה על אחד העצים, משאירה מאחוריה כמה עלים שנשרו מהעץ בגלל חפזונה.
מיד יצאנו לחפש אותה.
וראינו אחרי חצי שעה אחת אחרת.
שיער חום כהה וסבוך. היא ברחה כמו איילה ונעלמה באחת מצמרות העצים.
סטיב טען שאם הן ימשיכו להתחבא על עצים הוא יתחיל לכרות פה אילנות על ימין ועל שמאל.
הרגעתי אותו והמשכנו להסתובב.
אחרי שלוש שעות הקמנו מחנה חדש ובלילה שמענו קולות.
יצאנו וראינו צללית של מישהו שיורד מאחד העצים.
השתתקנו.
עוד צללית התקרה על הראשונה ונשמעו לחישות חרישיות ואז צחקוקים של נערות.
סטיב טען את הרובה של.
מיד כולם סימנו לו לא להרעיש אבל הבנות כבר נעצרו וסובבו את ראשן לעברנו. הן לא ראו אותנו אבל שמעו.
אף אחד לא זז למשך זמן רב.
אבל עד שסטיב איבד את סבלנותו וירה בצרורות.
נשמעו צרחות של נשים וקולות של עלים יבשים נגרסים תחת כפות רגליים.
סטיב הפסיק לירות ושמענו רק אישה מדברת ללא הרף בשפה מוזרה תוך כדי שהיא צורחת בתסכול, פחד וחרדה.
כבר ממש התחלנו לדאוג וקמנו ורצנו לעברה.
ראינו שוב את הצלליות- אחת עמדה והשנייה על האדמה, לא זזה.
זו שעמדה הפסיקה לצרוח ולדבר באותו זמן וברחה כל עוד נפשה בה.
הארי התכופף ונגע חלושות באישה השוכבת.
היא לא זזה.
"אתה הרגת אותה אידיוט!!!" צעק הארי, שאפילו כל חרק קטנטן היה קדוש ובעל נפש, רגשות ומשמעות עבורו.
סטיב לא ענה. הוא היה הכי פחות רגיש מבין כולנו. הייתה לו כרס וכובע בוקרים מעור עם שפם אפור שעיטר גם את לחייו עד האוזניים. אבל חרטה פקדה אותו.
ג'ורג' היה בעל המחשבה המעשית ואני הייתי מנהיג החבורה כשניק היה רק בן 20 והצעיר מכולנו. היו לו תלתלים זהובים דהויים וזקנקן קטנטן ג'ינג'י.
הארי ואני הרמנו את האישה ולקחנו אותה למחנה.
היא הייתה מתה.
הנחנו אותה על השולחן והארי הוריד את הכובע שלו.
ג'ורג' צילם כמה תמונות. היה שקט.
בפתאומיות מפחידה גג האוהל נקרע וצנח מימנו לתוכו יצרו שלא זיהינו. ואני רק זוכר פרסות, גוף גדול וחסון ופרצוף זועם ואדום עם שיער שחור.

אחרי שהתעוררתי- החולצה שלי הייתה קרועה והייתי שרוע על הרצפה כשעל הפנים של שריטה וכל המעבדת אוהל שלנו הפוכה והרוסה לחלוטין.
ניק קם אחרי ונשם בכבדות. ג'ורג' עדיין היה מחוסר הכרה וסטיב כמוהו, עם פנס סביב עינו ודם שזולג מאפו.
הארי נעלם. ואיתו האישה…