רכבת לכיוון אחד

"אם אתה מתעקש, אישי הטוב" היא אמרה, משחקת במשחקו.
"ונראה שמהרגע שניקו גילה על סודה, היא לא מפחדת להיסתכל סביבה,
ולהביט בכול אחת מרוחות הרפאים.
נראה שבמבט אחד ויחיד, היא יכולה לקבוע את אופי הרוחות.
כאילו היא עושה את זה כבר כול-כך הרבה זמן, שהיא אפילו לא שמה לב שהיא עושה את זה.
"נולדתי בימיני הביניים, כאשר האלים ירדו משלטונם והנצרות תפסה את חזקתה"
היא התחילה את סיפורה, אך היא לא התסכלה לעברו כאשר דיברה.
היא מיקדה את מבטה בנקודה לא ברורה ברכבת.
"אתה יכול להבין שבגלל שאני עוד האמנתי באלים, החיים שלי לא היו ממש קלים"
היא המשיכה ושיחקה בטבעות על ידיה, ניקו לא שם לב לכך לפני כן, אבל היו
שם כול-כך הרבה מהן. נראה כי לכול אחת יש מראה שונה,
והוא היה בטוח שיש מאחורי כול אחת גם סיפור שונה.
"והם היו אפילו יותר קשים, משום שאיש מבלבדי לא האמין בהם יותר,
אפילו לא איש אחד במשפחתי" היא הוסיפה, נראה כי הדרך היחידה בה היא יכולה
לספר את סיפורה, היא בחלקים קטנים, חלק אחד של סיפור בכול פעם.
"אני לא ממש בטוחה למה האמנתי בהם, אני פשוט נולדתי, וידעתי שהם שם"
היא אמרה, עונה על השאלה שלא שאל.
"אז כמו שאתה יכול לדמיין, הוציאו אותי להרוג, שרפו אותי על העובדה שאמונתי הייתה שונה"
היא אמרה, קולה היה מלא בכול-כך הרבה עצב, שהוא לא עצר לחשוב אפילו,
עבר למושב לידה, ופשוט חיבק אותה.
נראה כי איש מהם לא שם לב, או פשוט לא התיחס לעובדה שהיא בוכה,
הם פשוט נשארו מכורבלים בחיבוק הזה.
אין לדעת כמה זמן, עד שהיא הפרה את הדממה.
"אז, מה סיפורך, הו אביר נאה?"