קשתו של חצי האלף-פרק 8-המחיר של הנורנות וסיפורו של טיר(הגירסא שלי)

~טליה~

"והייתה סיבה נוספת לבואכם לכאן."אמרה הנורנה "באתם גם לבקש עזרה ביצירת נשק". שלוש הנורנות פנו לפתע אל תאודרד ואמרו "מאחר והנשק יהיה שלך, אתה תיאלץ לשלם את המחיר". תאודרד נראה מבוהל מאוד, כאילו הוא כבר ידע מה המחיר. שלוש הנורנות חייכו בעונג למראה ההבנה המבוהלת על פניו של תאודרד ואמרו "כן,כן אתה מבין מה המחיר. מאחר ואתה רוצה לגרום לכולם לראות את עצמם כפי שהם ולגרום להם להרגיש את כל הרגשות שגרמו לאחרים להרגיש, גם אתה צריך לסבול מאותו גורל" ואז-אפילו בלי לשאול אם הוא מסכים- הן ירו עליו מעין אור ירוק והוא איבד את ההכרה. "מה עשיתן לו!" צעקתי עליהן וכמעט עשיתי את הדבר הטיפשי ביותר שניתן לעשות-כמעט תקפתי את אלות הגורל. הן הביטו בי ואמרו "הוא הרג מישהו בעבר, ותחושת המוות היא התחושה החזקה ביותר בעולם. הוא יחזור להכרה בעוד 12 שעות,אם ישרוד, אבל גם אם ישרוד, הוא לעולם לא יהיה כשהיה. אבל הוא הרוויח את זה ביושר" הן אמרו ואחת מהן נתנה לי שערה. לפתע הבנתי למה הוא פחד. הוא הבין חלק מהנבואה 'אחד יאלץ לשרוד את עצמו' הוא ידע מה יהיה המחיר. אבל מתי הוא הרג? למה הוא לא סיפר לי? אני סיפרתי לו הכל, אפילו סיפרתי על הפעם בה אני הרגתי את ראש הכפר הישן שלי. כעסתי עליו וגם ריחמתי עליו. וזה רק גרם לי לכעוס יותר. אם הוא לא היה חסר הכרה הייתי מכה אותו עד אבדן הכרה. גרולמף הרים את תאודרד ואמר "כדי שאחשל גם משהו שינגד את הקסם שגורם לך להרגיש את מה שגרמת לאחרים להרגיש". לפתע הופיע הביפרוסט והלכנו לאסגרד. כשהגענו לאסגרד ראינו את טיר רץ אלינו. הוא לקח את תאודרד ורטן "מוות ללא מוות, פשוט נהדר. מה לעזאזל הייתה הנבואה שגרמה לזה?". סיפרנו לו מה קרה והוא רטן "הילד יודע לבחור כלי נשק. זה כנראה הנשק החזק ביותר שגור אלים ביקש מעולם." הוא פנה לגרולמף ואמר "תוכל להתחיל לחשל בינתיים את הנשק? הזמן שנשאר מועט מאוד" גרולמף רץ מיד לעשות כדבריו.
ואז טיר פנה אליי ואמר "בואי אנחנו חייבים להביא אותו למרפאה מהר". רצנו למרפאה שם השקו את תאודרד ביין שהועלה כקרבן לאלים-יין בעל כוחות ריפוי אדירים. טיר נראה אומלל ולא ידעתי מה לומר לו, כלומר איך לעזאזל מנחמים אל? לפתע הוא פנה אליי ואמר "אל תכעסי עליו, הייתה לו סיבה לא לספר לך." לקח לי רגע להבין על מה הוא דיבר ואז נזכרתי- תאודרד הרג מישהו ולא סיפר לי מעולם. "למה הוא
לא סיפר לי?" שאלתי אותו. טיר סיפר לי את הסיפור ואז אמר "הוא רצה לספר לך, אבל אחרי שסיפרת לו על השבועה שלך בנוגע לאלפים, הוא לא ידע איך היא פועלת וחשש שאם יספר לך את תיאלצי לספר
לראש העיר ואז תאודרד ימות.". "אבל ראש העיר לא שנא את השודד שחטף את נכדו?". על פניו של טיר הופיע מבט מריר והוא אמר "לפעמים אפילו השנאה לא תשכנע לנהוג בצדק. ראש העיר אולי שנא את השודד אבל הוא שנא גם את תאודרד והיה רואה בכך דרך להיפטר ממנו." עכשיו ממש כעסתי. כמה אנוכיים אנחנו בטח נראים לאלים. לפתע טיר צחק ואמר " האלים לא טובים מכם. את יודעת איך איבדתי את ידי? לפני זמן רב, נולד הזאב פנריר. הוא היה בנו של לוקי ולכן שנא את האלים. אבל אני ידעתי שהיה בו טוב. כשהגיע לאסגרד ואיים לבלוע את השמש כנקמה בשמו של לוקי. האלים לא יכלו להרוג אותו באסגרד כי לא רצו לטמא אותה בדם. לכן הם תכננו לכלוא אותו. בזמן ההוא כבר התיידדתי עם פנריר ולכן הם לא שיתפו אותי בתכניותיהם. הם פחדו להתקרב אליו ולכן אני האכלתי אותו. הם ראו את
זה וקיבלו רעיון. הם אתגרו את פנריר לבחון את כוחו מול כל מיני שרשראות ולבדוק אם יוכל להימלט מהן. פנריר שחשב כמוני שכל האלים דומים לי ומנסים להתיידד איתו הסכים. הוא שבר את כולן ולכן הם
פנו לגמדים שיכשלו אחת שתעצור אותו. השרשרת הייתה דקה מאוד ולכן הוא חשד והחליט שאל יכניס יד לפיו כמחווה של אמון כמו שהוא מסכים שיכבלו אותו. אודין החליט שאני אעשה זאת וכשפנריר לא הצליח להימלט וביקש שישחררו אותו האלים סירבו. הוא הביט בי-וראיתי שהוא מאמין שבגדתי בו-ונשך את ידי. בהיותי אל הצדק הכרזתי שאודין כמלך האלים חייב בעונש מוות על כליאתו של פנריר ועל ידי והוא בחר להתחמק מכך על ידי התייצבות מאחורי פורסטי-אל הצדק הנוסף. מעולם לא סלחתי על כך לפורסטי ולכן לצדק יש תמיד פנים רבות. כמעשה של צדק אחרון לפנריר הלכתי אל הנורנות-שניבאו כבר
קודם לכן שאודין ימות בראגנארוק- וביקשתי שבראגנארוק פנריר ישתחרר ושהוא יהיה זה שיהרוג את אודין. הן הסכימו והחליטו שהמחיר שלי כבר נגבה. אבל כשאודין גילה מה עשיתי הוא החליט לפרסם את הגירסא המפורסמת לסיפור על פיה כליאתו של פנריר הייתה טובה והייתה בזכותי. אז זכרי תמיד- גם האלים לא תמיד הוגנים. עכשיו אני אעשה משהו שתמיד עשיתי כנקמה אישית בפורסטי. את משוחררת בזאת משבועתך באל פורסטי לא לפגוע באלפים." הייתי המומה. לא חשבתי שזה אפשרי אבל ממש הרגשתי שעול השבועה ירד ממני. הודיתי לטיר והמשכנו לדבר. בשלב מסוים נרדמתי. לפתע התעוררתי
וראיתי את תאודרד מביט בי. אבל מה מראהו גרם לי לצרוח.