קשתו של חצי האלף-פרק 4-עוד שתי שבועות

~טליה~

ראש העיר רתח. הוא לא היה יכול להרוג צאצא אלים, כי זה יגרום למלחמה עם אסגרד. יותר מזה, כשתאודרד יזכה לתואר גיבור, הוא יוכל לפקד על ראש העיר. אבל ראש העיר לא תכנן לעבור על הפגיעה בפרננד על סדר היום. הוא הצביע עליי וצעק "אם כך הרגו אותה, שכן היא עזרה למתנקש". תאודרד צעק "לא" ונעמד לפניי "אתם לא יכולים לעשות את זה". ראש העיר חייך כאילו זה מה שרצה שיקרה ואמר"עדיין אינך גיבור גור אלים. אתה אולי מוגן אבל אם תתערב בצדק של האלפים תהיה לי הזכות להרוג אותך. לפתע הופיע גשר הקשת ועליו הייתה ואלקיריה-אחת משליחותיו של אודין, אבי האלים."ישנה דרך נוספת" אמרה תוך שהיא מביטה בתאודרד במבט חסר הבעה. "חלק מהליך הפיכתך לגיבור מן המניין הוא בחירת 2 מלווים שיעזרו לך במסעותיך. המלווים יזכו לנשק ושריון משובחים, לאימונים, ולעוד כל מיני דברים. בין אותם דברים הם גם מקבלים חסינות זהה לשלך גור אלים". "מה המלכוד?" שאלתי אותה. היא פנתה אליי כאילו רק עכשיו שמה לב שאני שם והיא אמרה "תצטרכי להישבע לו אמונים נצחיים כמובן". שנאתי את הרעיון. שלא תבינו לא נכון, אני מחבבת את תאודרד מאוד, אבל הניסיון שלי עם שבועות לא היה משהו. לדוגמה השבועה שלפיה אסור לי לפגוע באלפים. כשנשבעתי היא נראתה לי הגיונית ולא נוראית יותר מדי, אבל בגללה תאודרד כמעט מת. אם לא היא הייתי יכולה להביס את הרודפים שלי ולהגיע זמן רב לפני כן. שנאתי את הרעיון, אבל נראה שלא הייתה לי ברירה. נעמדתי מול תאודרד כרעתי והבטתי בעיניו הירוקות. ראיתי בעיניו שהוא מבין מה אני מרגישה ומצטער שאין דרך אחרת."אני נשבעת לציית לך כל חיי ולהקריב את חיי למענך אם יהיה בכך צורך" אמרתי בקול חלוש. אבל ראש העיר לא התכוון לוותר בקלות "משהו כאן באמת מאמין שתאודרד הזה-שהחטיא חץ מ-15 מטר-הוא בנו של אל מלחמה? שומרים תפס-" שארית דבריו נקטעה כשהכוהן שהכריז על תאודרד כבנו של טיר, צעק "איש לא יפקפק באל שלי!" והרג את ראש העיר בעזרת ברק. אף חייל לא זז. זו הייתה זכותו של הכוהן להרוג את ראש העיר, מעמדו היה גבוה יותר וראש העיר הכריז על אל הצדק כשקרן, דבר שהוא חילול קודש כה חמור שעונשו מוות. אבל ראש העיר הזה היה אהוב מאוד על החיילים, מאחר ודאג להם ובדרך כלל היה שליט צודק. לפתע 10 חיילים הסתערו כאיש אחד לעבר הכוהן, שלא היה לו די זמן ליצור עוד ברקים ולכן שלף את חרבו. החיילים המסתערים קפאו במקומם. רוב האלפים היו אולי גרועים עם חרבות, אבל כל כוהן תמיד היה מומחה בשימוש בנשק מאותו סוג כמו של האל שלו. החיילים התעוררו מהפחד הראשוני והמשיכו להסתער. לפתע כל הכוהנים שלפו את כלי נשקם והסתערו לעבר החיילים. החיילים נלחמו ככל יכולתם אבל תוך כחצי דקה כולם כבר היו מתים. הכוהן של טיר זימן כמה כדורי אש ושרף את הלוחמים המתים. הואלקיריה חייכה ואמרה לי ולתאודרד "טוב, זה היה…. מבדר, אבל נראה שתאלצו להגיע לבד לאסגרד, מאחר ודאגתם לי לעבודה נוספת". "עבודה?" שאלתי אותה. "את לא חכמה במיוחד נכון? התפקיד העיקרי של הואלקיריות הוא להוביל לואלהלה את הלוחמים שנפלו בקרב כדי שיתכוננו שם לראגנארוק-דמדומי האלים." היא השיבה לי. כעסתי ועניתי לה "ואלהלה הרי נמצאת באסגרד לא?". היא הביטה בי בבוז ואמרה "ואני מעריכה שאת יודעת גם כמה זמן לוקח לשכנע לוחמים שמתו בקרב להתאמן באסגרד רק כדי למות שוב בקרב בראגנארוק?". שתקתי ובמקום לדבר דמיינתי את הואלקיריה נאכלת על ידי זאב ענק. "אנחנו הולכים או מה?" שאלתי את תאודרד. "מה? הא כן, בואי נלך". הבטתי בו והבנתי שהוא מוטרד מאוד. אצטרך לזכור לשאול אותו למה כי אני לא הצלחתי להבין. הוא כרגע גילה מי הוא אבא שלו ויותר מזה, הוא גילה שהוא חצי אל! הוא אמור להיות מאושר לא? בכל אופן התחלנו ללכת אל הביפרוסט עד שלפתע פרננד הופיע וחסם את דרכנו. ראיתי שהוא בוכה. הוא פנה לתאודרד ואמר "אני מזמן אותך לדו קרב עד מוות על רצח סבי.". תאודרד ענה לו "ראשית לא רצחתי את סבך, ושנית כל חיי הזמנתי אותך לדו קרב כדי שתצטער על העלבונות שבהם השתמשת כדי להעליב אותי. אתה תמיד סירבת בטענה שאני נחות ממך כי אני 'יצור כלאיים' ודו קרב נערך רק בין שווים. אבל נחש מה, עכשיו מתברר שאני בן של אל ולכן אתה נחות ממני. האתגר נדחה". פרננד נראה כאילו הוא עומד להסתער על תאודרד,אבל במקום זאת אמר "אני נשבע בפורסטי שיום אחד עוד אנקם בך בן טיר" ועזב. ובנימה חיובית זו הלכנו אני ותאודרד לאסגרד-משכן האלים.