קשתו של חצי האלף-פרק 14- טעותו של לוקי

~טליה~

התעוררתי בפתאומיות. עדיין הייתי בחדר הכס, וראיתי שגרולמף קורע מעל גופו של תאודרד. קמתי מיד ורצתי לעברם. גרולמף הסביר לי בקצרה מה קרה ואני נחרדתי. תאודרד בקושי שרד כשהרגיש את המוות של אדם יחיד, ומאז הוא הרג אלפים. בדקתי את נשימתו, ולא הרגשתי דבר. "טיפש, טיפש, טיפש" אמרתי וחבטתי בגופו. למה הוא היה חייב לעשות את זה? למה הוא היה חייב להקריב את עצמו? הרגשתי את הדמעות זולגות מעיני בלי הפסקה בזמן שנשאנו את תאודרד לשאר הגיבורים. בדרך לשם גרולמף חבט בראשו כאילו נזכר במשהו ואמר "את חייבת להסתיר את פניך, או שיהרגו אותך ברגע שיבינו שאת בת לוקי.". לא היה לי אכפת מספיק כדי להתווכח אז חבשתי לראשי קסדה שהסתירה את פני. כשפגשנו את הגיבורים הם כולם צעקו שניצחנו בקרב ושיבחו אותנו על אומץ ליבנו. ואז הם ראו את תאודרד. סיפרנו להם מה קרה ואז אחד מהם אמר "והוא אפילו עוד לא הספיק להפוך לגיבור" אולפריק הסתובב אל הקול ואמר "לא אכפת לי אם הוא לא קיבל את התואר גיבור, מבחינתי הוא היה גיבור אדיר והוא יזכה לקבורת גיבורים" הוא אמר את זה בקול כל כך זועם שאיש לא העז להתווכח. ראיתי שהוא בכה, כנראה גם הוא ראה בתאודרד חבר. אספנו את כל הגמדים-וזה לקח די הרבה זמן כי הם היו עסוקים בחגיגה פרועה-הכנו סירה, מילאנו אותה בקש ושמנו את תאודרד בפנים. סיפרתי להם כל מה שידעתי על תאודרד בנאום שלי לזכרו ואז עלה אולפריק ואמר "מאחר ולא הייתה מישהי שאהב ואהבה אותו אני אסיר את שריונו ואניח אותו לצידו ואז אירה את חץ האש להבעיר את הסירה." סיגרון התקרבה אליו ואמרה"זה לא ממש נכון, הוא אהב את טליה והיא אהבה אותו.". הייתי המומה. אמנם החץ גרם לי להבין שאני אוהבת את תאודרד אבל לא האמנתי שהוא אהב אותי. ניגשתי אל תאודרד והתחלתי להוריד את שריונו. כשהורדתי את הקסדה לבי החסיר פעימה. פניו של תאודרד חזרו למצב רגיל וכבר לא היו 'פני הל'. האם יכול להיות? הוצאתי את התפוח הזהוב שטיר נתן לי והכנסתי אותו לפיו של תאודרד. בדקתי שוב אם הוא נושם והתברר שהוא חי! הוצאתי אותו מהספינה וסיפרתי לאחרים את החדשות. מיהרנו לסחוב אותו למרפאה ושאלנו גמד מלומד איך זה ייתכן. הוא הסביר לנו שכנראה זה שהיה מוכן להסתכן במוות כדי להציל אותי הגעיל את הל כל כך שהיא הפסיקה לדרוש אותו. מכיוון שלא ניתן לו קודם התפוח של אידונה, גופו היה קפוא באופן מוחלט ולכן גם לא נשם וגם לא הזדקק לכך. אבל הוא עדיין היה צריך לשרוד את השפעות החץ. אחרי שכולם יצאו מלבד המלומד הוא אמר לי שיהיה עליי להשקות את תאודרד ביין מנחה מדי פעם, ואז הוא הלך. נשארתי לצידו של תאודרד והשקתי אותו ביין מנחה במשך כמה שעות ולפתע ראיתי אותו מתעורר. "אתה. ממש. אידיוט. אנוכי. מעצבן…." המשכתי ככה עוד כמה דקות ועם כל מילה החטפתי לו מכה. כשהפסקתי לבסוף הוא חייך אליי ואמר " גם אני אוהב אותך?" הוא ממש התחנן שאחנוק אותו. במקום זאת חיבקתי אותו בכל הכוח ואמרתי "שלא תעז
לעשות את זה שוב." הוא צחק ואמר "את יודעת שאעשה את זה שוב" לפתע התנתק ממני, הרצין ואמר "מישהו יודע שאת בת לוקי?" הנדתי בראשי והוא אמר"יופי, אני אכין משחה שתסווה את מראך בקרוב, אבל מיד לאחר מכן נצטרך לאסוף את הגיבורים." בטח נראיתי מבולבלת כי הוא אמר " אני חושב שהבנתי את-לפחות את רוב-הנבואה, ועלינו לדון בה עם השאר." הספקנו בקושי לצאת מהמרפאה וכל הגיבורים הסתערו על תאודרד, וחיבקו אותו. "זכית בכמה תארים חדשים תאודרד." אמר גרולמף שהגיע אלינו ראשון"אני חשבתי על 'הלוחם באל' במקרה ואתה תוהה". אולפריק אמר " זה כלום אני חשבתי על 'מביס המוות'". וכך כל אחד הציע תואר משלו להאדיר את תאודרד. תאודרד נראה בעננים. בסופו של דבר סיגרון גרמה להם לשחרר אותנו בטענה ש'זוג המאוהבים בטח רוצה להיות לבד' תאודרד הסמיק עד שורשי שערותיו, כנראה כי הבין שגם אני אוהבת אותו. יצאנו לעיר והתגנבנו למחסן של צמחי
רפואה. תאודרד ערבב כמה מרכיבים, מרח על פני ואמר לי לדמיין את פני כפי שהיו בעבר. אחר כך הבטתי בראי וראיתי שפני הישנים מחייכים אלי. " אתה פשוט מדהים." אמרתי לו. הוא חייך ואמר שאני צריכה להפסיק להחמיא לו לפני שזה יעלה לו לראש. "כנראה שמאוחר מדי לזה" אמרתי ושנינו צחקנו. חיפשנו את שאר הגיבורים ומצאנו אותם במסבאה, שותים שיכר ומספרים סיפורים על גבורתם. אספנו את כולם והסברנו להם שתאודרד הבין כמה דברים חשובים מהנבואה. "נתחיל בחדשות הרעות" אמר תאודרד "אני יודע מהוא האויב ואסור לנו להרוג אותו."