קשתו של חצי האלף-פרק 1-חצי אלף

'היער שקט מאוד היום' חשבתי לי בשעה שהלכתי לי ביער רועץ-אויב היער שהיה ככל הנראה הגדול ביותר באלפהיים. הדבר נראה לי חשוד מאחר וחייבת להיות כאן לפחות חוליית סיור אחת כי אנו קרובים כל כך לעיר זלס עיר מגוריי. לפתע שמעתי צעקה שהקפיאה את דמי והתחלתי לרוץ מהר ככל האפשר אל עבר הצועק וכשהגעתי ראיתי שלושה זאבים ענקיים סוגרים על חברתי הטובה ביותר טליה חצי האלפית האפלה. היא החזיקה בחרב מפלדת אלפים ביד רועדת וניסתה לדבר אל הזאבים ולהרגיע אותם. התגנבתי בשקט טיפסתי על העץ הקרוב ושלפתי את הקשת שלי ביד רועדת. בניגוד לטליה הרעד בידי לא היה רק מפחד הוא היה גם מכעס אבל בעיקר בגלל שאני קשת גרוע ומבין שנינו טליה היא הלוחמת. מתחתי חץ במיתר וכיוונתי לראשו של הזאב האמצעי ויריתי. החדשות הרעות: פספסתי והחדשות הטובות :פגעתי בזאב הרחוק ביותר בצידו והפגיעה הספיקה כדי להבריח אותו חדשות שהן גם רעות וגם טובות :אחד הזאבים הנותרים עזב את טליה והתקרב אלי. טליה תקפה מיד את הזאב שעדיין נלחם בה ודקרה אותו באפו הוא נסוג לרגע ואז זינק… ונדקר בגרונו ונפל על טליה מת. בזמן שטליה נלחמה בזאב שנלחם בה הספקתי לירות 2 חצים בזאב שנלחם בי אחד מהם החטיא והשני ננעץ בזנבו של הזאב שהביט בי במבט ספק משועשע ספק נעלב כאילו חושב 'אני צריך להלחם בזה? נו באמת! אולי אפשר לקבל מישהו שיקשה עליי לאכול אותו?'.פתאום אני נעלבתי ועשיתי את הדבר הטיפשי ביותר שנעשה אי פעם: קפצתי מהעץ וניסיתי לדקור את הזאב בעזרת חץ. למזלי גם הזאב הופתע ולכן לא תקף מיד ובינתיים טליה הרגה אותו מאחור. "תודה" אמרתי
היא גלגלה עיניים ואמרה בחיוך:"שנינו יודעים שאני אמורה להודות לך תאודרד"
לא תכננתי להתווכח על כך אז במקום זאת שאלתי "למה ניסית לדבר עם הזאבים? את הרי אמורה לדעת שהם כמעט לעולם לא יקשיבו למי שאינו חזק מהם"
"ניסיתי לקרוא לעז-" היא ניסתה לומר אבל פתאום צעקה כשננעץ חץ בכתפי. הסתובבתי לכיוון היורה וראיתי את שלושת האלפים השנואים עליי : כריס, פרננד ואלגמר. ראיתי שהיורה היה פרננד שחיוך לועג היה נסוך על פניו כשאמר:"אופס פספסתי" והוא וחבריו החלו לצחוק. צחוקם רק גבר כששלפתי חץ ומתחתי אותו."אל תגיד לי שסוף סוף למדת לירות יצור כלאיים" גיחך אלגמר.'יצור כלאיים' חשבתי בעגמומיות. תמיד אהיה שונה בגלל שאני רק חצי אלף, למעשה אני אפילו לא יודע מה החצי השני. הבטתי בהם בשנאה תהומית ושחררתי את את החץ… שפגע בבטנו של פרננד. אני וטליה התחלנו לרוץ ואני התחלתי להבין שלירות בנכדו של ראש העיר זה אולי טיפשי יותר אפילו מהקפיצה מהעץ. לא השלתי את עצמי, גם אם הייתי יורה באלף אחר לא הייתי מקבל משפט הוגן מאחר ויריבי תמיד יערב את זה שאני בן כלאיים וירמוז שאני מרגל לטובת הצד השני של משפחתי שהוא כמובן מרושע ומסוכן מעבר לכל דמיון. אבל מאחר והשופט הוא ראש העיר אפילו לא ניסיתי מאחר וידעתי שאף אחד לא יעזור לי. כלומר ברור שטליה תנסה אבל היא אפילו לא חצי אלפית היא חצי אלפית אפלה(גזע מרושע) וחצי בת אנוש(גזע לא צפוי במיוחד) כך שעדותה רק תזיק לי. ולכן רצנו אני וטליה עמוק אל תוך היער. כעבור כשעה כשהיינו בטוחים שנפטרנו מהם הקמנו מחנה ודיברנו."מה עכשיו?" היא שאלה אותי בזמן שהוציאה חרק משערה הארוך והלבן."אני לא יודע, אולי כדי שנחזור" עניתי."אל תהיה כל כך טיפש זה לא מתאים לך" היא אמרה.
"אם כך אולי לך יש רעיון יותר טוב" אמרתי
"בטח"היא אמרה "למשל ללמד אותך לירות".
הזעפתי פנים בזמן שהיא צחקה עד שלא יכולתי יותר והתחלתי לצחוק יחד איתה
וכך צחקנו עד שנרדמנו. התעוררתי לפתע באמצע הלילה כשחוד חרב מוצמד לצווארי. הבטתי לעבר טליה וראיתי אותה נמלטת כשחמישה אלפים בעקבותיה. זה שכיוון חרב לצווארי אמר "אתה עצור בזאת על ניסיון ההתנקשות הגרוע ביותר אי פעם"