ציפורן אדומה פרק 37

פרק 37:
"אני לא מאמינה למה שקרה הרגע.." מלמלתי.
"גם אני לא." פלס אמרה.
"אני רק רוצה לגמור עם כל זה." אמרתי בקול צרוד.
"זה ייגמר, אל תדאגי." פלס אמרה וליטפה את ידי. הבטתי בה והיא חייכה אליי בתקווה. חייכתי אליה בחזרה חיוך עקום.
קמתי מהספה והלכתי לראות טלוויזיה. היא תמיד גורמת לי לשכוח מהכול.
ערוץ החדשות שידר. המלון בו התגוררתי הופיע בכתבה. הופתעתי והמשכתי לצפות.
"נערה כיוונה סכינים אל אישה, אישה תמימה למדי." המנחה אמרה, מראה את סאקויה מכוונת סכינים על ניילה. ניילה לא הייתה עם האקדח במצלמות. זה.. מוזר. (מצלמות בית המלון.) היא נראתה בוכה ותמימה אחרי שראתה סכין מכוון עלייה. ניסיתי להבין מה קורה פה. ואז סאקויה, לפי המצלמות, זרקה עלייה את הסכינים והרגה אותה. מה? מה לעז… אך מחשבותיי נעצרו. דפיקה נשמעה בדלת.
פתחתי אותה. שוטרים חיכו לנו. עם רובים ואזיקים. הם כיוונו עליי את הרובה ולפלס.
"איפה הנערה, סאקויה אונימפוס?"
"היא מתקלחת.." השבתי.
"אתן נכנסות למעצר יחד איתה, שיתפתם איתה בכך ששתקתם כל הזמן הזה."
"אבל.." התחלתי לומר. גם אני הייתי עם אקדח נגד ניילה, למה את זה לא הראו?
"אין אבל!" השוטר השתיק אותי. "תגידי כל מה שאת רוצה בבית המשפט." הוא אמר וכלא אותי באזיקים. גם את פלס. "עכשיו," השוטר השני נכנס לדירה. הוא התחיל לדפוק בדלת של האמבטיה.
"סאקויה אונימפוס?" השוטר שאל.
"כן?" היא השיבה בשאלה מתוך האמבטיה.
"את עצורה ברציחת אישה. תצאי מהאמבטיה." שתיקה עברה בחדר. הבטתי בפלס בדאגה.
"אנחנו יכולים לפתוח את הדלת וזה לא יהיה נעים!" אמר השוטר השני. אף אחד לא השיב בחדר שבו סאקויה הייתה."טוב.. את לא משאירה לנו ברירה." הוא פתח את הדלת. דלת נעולה. "נפרוץ בעזרת המפתח של בית המלון." הוא אמר ולקח מפתח מעובד בית המלון. הוא ניסה לפתוח. לא הצליח לו. כמה שניסה, הדלת לא נפתחה. גם להכות בה הוא לא הצליח.
"אמ..? אנחנו עומדים פה הרבה זמן." אמרתי לאחר דקות ארוכות של ניסיון לפתוח את הדלת.
"תחכי. פושעים הם פשוט בלי סבלנות, הא?" התעצבנתי על זה.
בלי ששמתי לב, האזיקים נפלו מידי. ככה סתם. הם השתחררו ונפלו. הרעש שהאזיקים הרעישו סובב את ראשם של השוטרים. הם ראו שידיי משוחררות. של פלס לא.
"כנראה שאין לך סבלנות לברוח." השוטר השני אמר. ניצלתי את ההזדמנות להיות חופשייה והתחלתי לפתע, סוף- סוף לשלוט בכוחות שלי. הרגשתי שאני אנרגטית. הכוח שלי בער. הרמתי את ידיי למעלה והאזיקים של פלס נדבקו ליידי. כך יצא שפלס הייתה תלויה בידיי. האזיקים עדיין לא השתחררו. הבטתי באזיקים בעיניים, פוף, השתחררו. השוטרים הביטו בי פעורי פה.
בלי להתחזק אפילו, פתחתי את היד בקלות. סאקויה לא הייתה שם.
"איך…" השוטר מלמל מהפתעה. הרגשתי גאה בעצמי.
"פלס בואי." אמרתי ואחזתי בידה. היא הביטה בי בסימן שאלה. היינו בחדר אמבטיה בלי חלון. רק מזגן.
פתחתי את התקרה בקלות, שוכחת שיש קומות ואנחנו לא הקומה האחרונה. אנשים, שהתקרה בשבילנו זה הרצפה שלהם, נזרקו עלינו. עם כל החפצים והרהיטים. עם התקרה ביד אחת, ניסיתי לתפוס כמה שיותר רהיטים. תפסתי רק ספה. זה ממש קשה. פלס בקושי הצליחה להתחמק מכל מה שנפל. זה היה נראה כמו רעידת אדמה עצומה. היא עמדה מאחוריי בחוסר אונים.
"בואי ננסה לעלות."
"די, זה מוגזם, יש לך המון חפצים בידיים. לא תצליחי לעוף איתם." פלס אמרה.
"ננסה. עד עכשיו הכול עבד לי. " ניסיתי לרחף. ריחפתי שנייה אחת ומיד נפלתי. באמת היה עליי כובד מוגזם. נאלצתי לוותר על הספה. לא ידעתי איפה להניח אותה. אז הנחתי אותה מעל כל הערימות של החפצים. "עכשיו.." וניסיתי לרחף שוב. כשלתי.
"תוותרי על התקרה."
"ואיפה אשים אותה?" שאלתי.
"תפילי את הקיר שמולך ואז תזרקי את התקרה."
"יפה…"הופתעתי מהרעיון המוצלח. הטחתי בקיר את גבי והקיר נשבר. היה אפשר לזרוק את התקרה. זרקתי, הרגשתי הקלה עצומה.
"עכשיו לרחף." פלס אמרה. היא הייתה על גבי וריחפנו לקומה הבאה.
לא הסתכלנו אחורנית. אך שמענו את הרעשים האיומים והצרחות המחרידות. כנראה שכמה אנשים נהרגו. בגללי. הרגשתי רע כל כך. אחרי שריחפנו לחלון הקומה הבאה, נפלתי על המיטה הראשונה שראיתי. פלס נשארה עומדת.
"לושס.." היא התחילה לומר.
"מה?" שאלתי אותה.
"מישהו כאן." סובבתי את הראש. ראיתי תייר, בתחתונים. יותר נכון בבוקסר. אבל הוא חשב שאני רוצחת והתחיל לצרוח. פשוט בתשישות הזזתי את ידיי ימינה והוא התעלף. איך עשיתי את זה? אין לי מושג.
"את.. הרדמת אותו עכשיו." אמרה פלס המומה.
"פלס, תלכי." אמרתי וקמתי על הרצפה.
"מה.." היא נבהלה.
"אני לא רוצה לסכן אותך. בבקשה תלכי, זה מסע שלי."
"אני איתך במסע הזה. אני אהיה איתך תמיד. רק אל תסתכני."
"איך שלא אסתכן? רוב הסיכויים שאני אמות, אמות פלס! אני לא אתן שגם את תהיי קורבן במלחמה הזאת!"
"אני לא קורבן! אני רוצה לעזור."
"די. לכי מפה." אמרתי.
"לא." היא המשיכה לעמוד במקומה.
"פלס.." התייאשתי.
"די! אני לא אתן לך להשאיר אותי פה." היא המשיכה לומר. פתאום עלה לי רעיון, לא ידעתי איך אבל עלה לי. ציירתי "עיגול" באוויר בעזרת היד שלי. דחפתי אותו קדימה והיה ניראה כאילו הוא דחף את פלס, לקיר שבעצם נשבר(בגללי.) רק רציתי שהיא תדע שאני לא רוצה שתבוא. אבל זה דחף אותה חזק מדי, והקיר שהיה אמור לתמוך בה בעצם לא היה והיא נפלה מהבניין.
"פלס!לא!" צעקתי. היא צעקה 'אההההה' בחזרה מבהלה.
נפלתי מהבניין, עפה. עפתי לקרקע, מנסה לתפוס את פלס. אך ידעתי שלא אוכל להתחרות במהירות כזאת, גם אם היא נפלה מקומה 60. לקחתי במהירות עצומה מזרן שיתמוך בפלס.
אבל שמתי את זה ימינה מדי. והיא הוטחה בקרקע, מלאת דם.