ציפורן אדומה. פרק 8.

סליחה על האיחור, בקיצור.
———-
פרק 8:
"אני לא מאמינה." נאנחתי. ראיתי שוב את השומר של הארמון מולי. זועם.
"חשבתי שאסור לך להיכנס יותר." הוא אמר.
"נכון. אני לא יודעת איך הגעתי לכאן." אמרתי, לפני שהקול בראשי שוב יעלף אותי.
"תירוצים תגידי במקום אחר. אני יודע שזה השומר." הוא אמר ברצינות.
עיניי שוב הפכו לשחורות ורגשותיי נעלמו. ריחפתי מעל האדמה וזעם שכן בתוכי, אבל לא יצא החוצה.
"תן לי להיכנס." אמרתי כמו מתה.
"כן.. כמובן…" השומר של הארמון אמר ברעד ופתח לי את הדלת.
"זהו, נגמרו שיירותיך." אמרתי ושלחתי אליו מין כוח כזה שעילף אותו. זה היה כוח בלתי נראה. פשוט עשיתי את זה במבטי. זה היה מפחיד. לרגע התעוררתי.
"רגע! מה עשיתי עכשיו?" הבטתי על ידיי החיוורות.
"אל תתייחסי לזה עכשיו." הקול שבראשי אמר והפנט אותי שוב.
ריחפתי אל חדר של זאוס. עמדתי לפתוח, אבל זה לא היה נפתח. גם עם הכוח המוזר והחזק שפתאום הופיע בי.
"אוף, הוא חסם אותנו." נאנח הקול.
"מה עכשיו?" שאלתי את השומר שבראשי באדישות.
"עושים חור בתקרה." הוא אמר ועפתי עד שנגעתי בתקרה הגבוהה, מחוררת אותה בעזרת ידיי, (?) ופותחת את גג הארמון.
גג הארמון היה עשויי מכסף טהור, נקי לחלוטין. שום גרגיר אבק לא היה עליו. פתחתי עוד חור בגג, שהוא בעצם התקרה של החדר של זאוס.
פתחתי את חור הגג ועברתי בתוכו, מרחפת. נחתי בחדר של זאוס. הבטתי ישירות על הכיסא המפואר של זאוס. הפסקתי להיות בהפנוט כאשר ראיתי שהכיסא של זאוס בעצם ריק.
"מה? לא יכול להיות." הקול שבראשי נאנח.
מיד באו שומרים מקיפים אותי מכל עבר, חוסמים את יצאתי בעזרת חרבות מחודדות.
"מילים אחרונות?" אחד מהשומרים אמר, מסמן לכל השומרים האחרים להתקרב יותר ויותר אליי, עד אי יכולת לזוז.
החרבות התחילו לדקור אותי בקטנות. טיפות זיעה טפטפו ממני.
הלב שלי דפק במהירות אין שיא והקול שבראשי נעלם. הבטתי לכל עבר, רואה בכל מטר וסנטימטר שומר, המקרב את החרב אליי.
"היום זה לא יקרה, חברים." לחשתי בלחץ מטורף והתחלתי לעוף אל תוך החור, בידיעה שאני לא מהופנטת.
יצאתי מהגג. כולם ניסו לקפוץ אל התקרה, אבל התקרה הייתה גבוהה מדי בשבילם.
הקול שבראשי עדיין לא ענה. הרגשתי רגשות, הרגשתי שעיניי רגילות לחלוטין.
יצאתי מהארמון של זאוס, בעודי מרחפת ועפה לביתי.
דפקתי בדלת הנעולה של ביתי, בלי מפתח בגופי. אף אחד לא ענה מבפנים. חיכיתי כמה דקות ושוב דפקתי. אין עונה.
התייאשתי והחלטתי לבוא לביתה של פלס. אנחנו רגילות לארח אחת את השנייה גם מבלי להחליט קודם.
הלכתי לביתה של פלס הקרוב, דופקת בדלת. אין עונה. דפקתי שוב, מישהו פותח לי את הדלת.
אביו של פלס. אך הוא לא היה נראה כמו שתמיד היה נראה. עיניו היו עייפות והיו עגולים מתחתיהן, היה נראה שלא גילח את פניו להמון זמן. גדל לו זקן.
"משהו קרה, אביו של פלס?" שאלתי בנימוס. לאחר מכן האיש התחיל לבכות שוב.
"את לא יודעת מה קרה?" הוא שאל בצרידות איומה וריח נוראי יצא מפיו.
"לא." עניתי. הוא מחה את דמעותיו בעזרת שרוולו ואמר:
"פלס לא פה, אני מצטער." הוא עמד לסגור את הדלת אבל שאלתי:
"מתי היא תחזור?"
"היא לא חוזרת. היא עזבה. היא נעלמה." הוא אמר בעצב ועמד לסגור את הדלת שוב, אבל עצרתי אותו.
"אוכל לעזור במשהו?"
"אי אפשר לעזור בדבר כזה." הוא אמר והפעם טרק את הדלת, בלי עצירותיי.
נשארתי המומה בפתח הדלת. אני אשמה בזה שפלס נעלמה. אני אשמה בהכול. השומר המטומטם והפחדן הזה בטח עזב אותי לאחר שראה שאין לנו כמעט סיכויים לברוח מהשומרים.
אולי היא מתה? לא, זה לא יכול להיות. אבל בטח קרה לה משהו. ואני אשמה בזה. אני צריכה לעזוב את הכול, להפסיק להזיק לקורבנות בדרכי.