ציפורן אדומה. פרק 7. בונוס!!!

הערת הסופרת: וואו אני אוהבת לכתוב בונוסים ;)
כן זה היה ההערה.
קריאה נעימה!
——————–
פרק 7:
קמתי שוב בביתי. הייתי במיטתי הצבעונית. היה חושך בחוץ, ראיתי שכול הבית שלי חשוך. כנראה שהוריי כבר ישנו. הבטתי בשעוני, השעה הייתה 2:00 בלילה.
"מי אתה שומר?" שאלתי במחשבות.
"אני שומר שלך, אני לא מאמין שחשבת שאני רוצה להרוג את זאוס. זה נוראי!" הוא ענה לי במידית ובקולו נשמע כעס. כעס מזויף לדעתי, לא האמנתי לו.
"את לא מאמינה הא?" הוא הוסיף.
"למה שאאמין לזה שאמרתי שומר ואז הרדמת אותי?" שאלתי בראש.
"לא יכולתי לתת לזה שתהרסי את השם הטוב שלי."
"אתה ממש לא שומר. אתה אמור לשמור עליי. אני עדיין לא מאמינה לך, תצא מהראש שלי." אמרתי בכעס.
"אני…" הוא גמגם בכעס. היה לי חיוך ניצחון על הפנים.
"כן?" שאלתי בחיוך.
"אני לא מאמין שאני עושה את זה." עיניי נהפכו לשחורות עם כוכבים שוב. הסתכלתי במראה.
ריחפתי מעל האדמה, אבל לא עפתי. הרגשתי כמו זומבי.
"תעזוב.. אותי…" מלמלתי בלי רגש.
"אני לא אתן לך להרוס את התוכנית שלי. את סך הכול קורבן מסכן של מלחמה. ואני משתמש בך." הוא הזיז אותי כמו בובה על חוטים.
"עכשיו תחזרי להר האולימפוס וכשזאוס ישן, תהרגי אותו." הנהנתי בעדינות.
עורי היה חיוור כמו מתה, הייתי אדישה לכל דבר, יכולתי לעוף באוויר, הייתה לי יכולת להרוג בשנייה. אפילו את זאוס. איך?
"תכווני ימינה." הוא לחש לי, זזתי ימינה, להר האולימפוס.
עברו כמה דקות ונחתי.
האלים ישנו. זאוס עדיין ישב בכיסאו, מהרהר. הסתתרתי במהירות עם כל האלים הישנים.
"מה עכשיו?" שאלתי את השומר.
"תהרגי אותו."
"איך אהרוג אותו?" שאלתי ועצרתי את השומר מלהזיז אותי.
"תהרגי אותו כבר! תעני לדרישות שלי!" הוא אמר בכעס.
עיניי חזרו להיות עיניים, גופי הפך לחי, לא יכולתי לרחף יותר מעל האדמה וקיבלתי את רגשותיי.
"לא!" צעקתי. זאוס הסתובב אליי.
"מה את מטומטמת?! תעני לדרישות שלי!" הוא לא שם לב שחזרתי להיות אני.
"לושס?" הוא הכיר את קולי. רצתי אליו.
"זאוס, הוא משתלט עליי!" הדמעות היו בעיניי.
"אל תתקרבי אליי! הוא יכול בכול רגע לשלוט עלייך שוב! " הוא התרחק ממני במהירות.
"תיקח אותי מפה ותחסום את כניסתי לכאן." התחננתי.
"בסדר." הוא אמר והעיף אותי לביתי חזרה.
השומר הפסיק להגיד לי דברים. הוא נעלם כלא היה. אבל בכל זאת, לא הצלחתי לישון כל הלילה. העובדה שאל מרושע משתלט על הגוף שלך, הורגת את הנשמה שלך.
אין לי נשמה יותר, השומר השתלט עלייה. זה נורא. נורא כל כך.
טמנתי את ראשי בשמיכתי כל הלילה, מנסה להפסיק לפחד ולעמוד מול השומר. השמיכה הייתה כבר רטובה מדמעות, כמו סמרטוט. מלמלתי כל היום לחישות, שמישהו יבוא להציל אותי ממנו.
אבל הוא לא אמר לי כלום כל הלילה. הוא לא ניסה להשתלט עליי, הוא לא צעק עליי, הוא לא אמר לי כלום. שום דבר.
הדבר הזה הפחיד אותי. שהוא זומם תוכנית ומנסה שאני אשכח אותו. שאמשיך בחיי ואז ביום אחד יהיה הבום! הוא ישתלט עליי ויגיד לי דברים בראש.
הלילה הזה עבר באטיות. ישנתי למשך דקה וקמתי לבוקר.
התלבשתי , אכלתי והתארגנתי בתשישות לבית הספר.
הוריי שמו לב שלא ישנתי כל הלילה, לפני העיגולים מתחת לעיניי, אך משום מה, הם לא התייחסו.
יקרה לי משהו בבית ספר? אוטובוס ידרוס אותי? אני איהרג?
השומר השתלט גם על ההורים שלי? בגלל זה הם בקושי דיברו איתי ורצו לעבודה?
זה לא קורה לי, זה פשוט לא.
הלכתי לבית ספר, מנסה להתחיל יום חדש, לשכוח את השומר הזה.
פלס לא הייתה בכיתה. התחלתי לדאוג. התקשרתי אליה בהפסקה, הקו היה מנותק.
לא קרה לה שום דבר שקשור לאלים, נכון?
אף אחד לא התייחס לעובדה שאני לא מתנהגת כמו שצריך, שאני יושנת באמצע שיעור.
השומר השתלט גם עליהם?
ברחתי מהבית ספר, לא יכולתי יותר. באתי לבית הריק ונפלתי על מיטתי. ישנתי שינה ארוכה.
וכשקמתי, קמתי בארמון של זאוס. כמובן.