ציפורן אדומה, פרק 6…

הערת הסופרת:
בוקררררררררררר. סליחה שזה קצר. יצא לי ככה ^-^
—————–
פרק 6:
עמדתי ללכת ולהמתין לזאוס, אבל מרחוק, מינה המהססת אמרה לי:
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" היא אמרה זאת ברחמים.
"כן." אמרתי והשפלתי את מבטי.
אני לא מוכנה לעשות את זה, אני לא רוצה לעשות את זה! אבל מינה הצילה את חיי, אני חייבת להחזיר לה בטובה.
שמעתי את צעדיו הענקיים של זאוס ממרחקים, כנראה שהוא ממש רציני בעניין.
"אז מינה.." הוא אמר וטיפס על הר האולימפוס. לאחר שראה אותי, צחק צחוק גדול. "לושס, לא קיבלת מספיק?" הוא שאג מצחוק.
"קיבלתי מספיק, אבל אני עם נשמה, באתי לא לוותר ולא לברוח." כול הקהל חזר לעשות את ה'הווו' שלו.
"מתי תסתמו עם הההההוווווווווווו המטומטם שלכם?!" זאוס התרגז.
הקהל השתתק שוב.
"לא חבל, לושס? אני יכול לנצח אותך בפחות מחצי דקה." הוא אמר בביטחון גבוה.
"אולי באמת חבל, אבל נמאס לי ממך. הגיע הזמן שתקבל שריטה." היו כמה התלחשויות בקהל, אבל זאוס התעלם.
"סבבה. ככה את רוצה למות, הבנתי. בחוסר סיכויים." הוא חייך וכיוון את הברק שלו אליי.
הוא זרק עליי בחוזקה. פספס. התחמקתי במהירות.
"את מרשימה אותי." חייך זאוס בחיוך שקרי.
"לא אכפת לי." חייכתי חיוך של ניצחון.
"אוקיי." הוא אמר והחיוך שלו התחיל להתעקם.
הוא כיוון עליי שוב את הברק. קפצתי על העמוד הקרוב ביותר של הר האולימפוס.
קפצתי שוב ושוב. עד שהגעתי לעמוד הקרוב ביותר לזאוס. קפצתי על צווארו. הקהל השתתק מתדהמה.
"זה לא ייתכן…" זאוס אמר מהסס.
"זה ייתכן." הוצאתי את החרב שלי וקירבתי אותו אל צווארו של זאוס.
"את תוכלי להרוג אותי," אמר בקול חנוק ולאחר מכן הוסיף. "אבל מי ישלוט על השמיים?" הוא אמר וסערה נוראית התרחשה ברגע. השתתקתי.
"תשחררי אותי. אני אפסיק לקרוא לך בוגדת. בבקשה אל תעשי זאת. השמיים בידיי. אם אמות, מי יפקח עליהם?" הוא אמר והשמיים זזו מרגע לרגע, לילה ובוקר לילה ובוקר. זאוס לא יכל לשלוט עליהם כי הוא היה בשליטתי.
"זאת לא מלכודת?" אמרתי מהססת ולרגע הבטתי באלים הצופים, כולל את מינה. מינה הנהנה לי, מסמנת לי שזאת לא מלוכדת כלל.
"טוב." אמרתי באנחה ושחררתי את זאוס. הוא מתח את צווארו קלות.
"תודה, לושס." ממתי אומרים תודה על שרציתי להרוג לך אבל וויתרתי לך? כנראה שככה זה אצל האלים. הוא השתחווה לי. זה היה מחמיא." את אכן החיילת הכי טובה שלנו." הוא הוסיף בלי ספק בפניו.
"תודה גם אתה זאוס. עכשיו אתה משוכנע שאני לא בוגדת?" הבטתי בעיניו הכחולות כמו השמיים.
"כן, אם היית בוגדת, היית הורגת אותי ממזמן." הוא נאנח. "אבל," הוא הוסיף.
"יש בך משהו. משהו לא הגיוני. שלא קורה לכל אדם."
"כישרון לחימה?" שאלתי.
"לא יותר מזה. עינייך נהפכו לשחורות כמו השמיים בלילה עם הכוכבים, זה אומר שמישהו זימן אותך. זה אומר שמישהו שולט בך. את לא ניצחת אותי לבד. " זה היה מבאס. עד שחשבתי שיש לי כישרון.
"אני לא?" נדהמתי.
"לא. זה מישהו שרוצה להרוג אותי."
"לא ייתכן…" אמרתי בחוסר אימון.
"מישהו מהצד השני. הוא שולט בך כדי להרוג אותי. אבל מי זה יכול להיות?" הוא הרהר בזקנו הלבן.
"אז מה נעשה?" שאלתי.
"כרגע, לא תוכלי להיות פה ." נאנחתי. "את נשלחת הביתה, עד שאנחנו בוטחים שהאל כבר לא שולט בך, את מוזמנת. לא תוכלי להיות פה עד שהאל יצא ממך."
"זה השומר?" פלטתי. מיד הרגשתי שאני מתעלפת ומאבדת שווי משקל. הרגשתי סחרחורת איומה.
כול האלים באו לעזרתי, אבל זה היה מאוחר מדי. כבר הייתי בחוסר הכרה.