ציפורן אדומה. פרק 5.

הערת הסופרת: סליחה על האיחור הקטן, הייתי בבריכה.
קריאה נעימה!
פרק 5:
נעצמו עיניי לזמן שהעבירו אותי במקום. קמתי על הספה, רואה מרחוק את אימי מבשלת ואת אבי מדפדף במהירות את הערוצים שבטלוויזיה. הוא ישב בכורסא שלידי.
"סוף סוף קמת, הנסיכה הנרדמת." הוא גיחך קלות.
"מה..?" שאלתי בתשישות.
"אחרי שפלס הלכה, ראינו אותך יושנת בספה."
"רגע, כבר חזרתם מהעבודה?" מתחתי את גופי, למרות שלא הרגשתי שום עייפות. הרגשתי שאני בספה כבר בשעות. בדיוק כמו שאבא שלי מתאר.
"כן, מותק השעה 13:00 . את עשית לילה לבן?" אימא שלי שאלה מהמטבח.
"איך?" שאלתי בפליאה. עזבתי את פלס בלילה. אוף זאוס הזה.איך הוא הופך כל כך מהר את השעות? במיוחד כשהוא בדו-קרב. "טוב מה הכנת?" הוספתי לאחר שראיתי שהבטן שלי מקרקרת.
"קציצות ואורז."
"יאמי." הוספתי.
אכלתי בעונג רב את הכול. הרגשתי שאף פעם לא אכלתי וזאת הפעם הראשונה.
כל כך רציתי שיימחק לי הזיכרון, איך נפלתי בפח. מזל שמינה הייתה שם. אני חייבת לה.
"תודה על האוכל אימא." אמרתי לה בהכרת תודה ורצתי לחדרי.
חדרי הסגול היה כמו שהיה. נשמתי לרווחה. התמונות שציירתי היו על הקירות, הצבע של הקיר היה סגול, הייתה המיטה הרגילה שלי בצבע צבעוני שמח, היה הכול כרגיל- בקיצור.
התפללתי שמינה תינצל, שתנצח את זאוס כבר, שהכול יהיה בסדר. ושבבקשה, ימחקו לי את הזיכרון.
אני לא מסוגלת לחשוב שאל רוצה להרוג אותי. שאני בוגדת בגלל ציפורן מטומטמת.
"חבל על התפילות. זה לא יעזור. את רק מסיטה את מינה, מפריעה לה." אמר הקול שבראשי.
החזרתי לו במחשבה:
"מי אתה לעזאזל? אתה בצד של זאוס נכון? קראת לי בוגדת."
"אני לא יודע. עברת צד?" הוא אמר באדישות.
"מי אמר את זה? אני אף פעם לא הייתי בוגדת ואני גם לא אהיה." כמעט פלטתי את זה מפי. מזל ששלטתי על עצמי.
"כולם אומרים את זה, לושס. תפקחי את העיניים קצת. וממה את פוחדת? ללכת לשאול זה לא כזה נורא."
"בטח." אמרתי בציניות. "למה שאאמין למישהו כמוך? אתה רוצה להרוג אותי!"
"אז מה?"
לא הבנתי אותו בכלל. כאילו למות, זה לא כל כך נורא? למה הוא חושב שזה דבר קטן? זה סיום של חיים.
אני לא מוכנה לסיים את חיי בצורה כזאת!
"את תביני את זה כשתלמדי על האלים וצורתם." הוא אמר במסתוריות.
"לא אכפת לי. אני לא רוצה למות." חשבתי, אבל לאחר מכן הוא לא ענה.
איזה מין שומר מסית אותך נגדך? מה הוא מצפה שאגיד על הכול? הוא בעצם קורא את המחשבות שלי?
אז הוא אמור להבין אותי! אני כרגע לא מבינה אותו. יופי, עכשיו הוא קורא את זה.
"אלוהים, שהוא ייצא לי מהראש." פלטתי. אולי קצת רם מדי, כי מיד אימי דפקה בדלת.
"זה לא מה שאתה או את או מי שזה לא יהיה חושב." אמרתי בלחץ.
"זאת אימא. קורה משהו? את יכולה להגיד לי הכול." היא רצתה לפתוח את הדלת, אבל חסמתי אותה בעזרת המגירה שלי.
"אימא, לא עכשיו. אגלה לך הכול אחר כך." אמרתי, מנסה לחשוב על שקר.
"לושס, תפסיקי כבר להתפלל." הקול שהיה בראשי חזר. הפעם זה לא היה שומר. לשומר היה קול של גבר, הקול הזה היה נשי למדי.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"התפילות שלך גורמות לי להפסיד. הם בראש שלי כל הזמן. אני לא יכולה לענות להם. דרך אגב, תודה." חייכתי חיוך קל, אבל עדיין, הרגשתי אשמה.
"אני כבר באה." הוספתי, הצטערתי מיד אחר כך. הקול של מינה נעלם.
הזזתי את מגירותיי מהדלת ופתחתי את הדלת.
אימא עמדה שם, חסרת סבלנות. היא עמדה להגיד משהו אבל עצרתי אותה מלהגיד.
"חייבת ללכת, נדבר אחר כך." חיבקתי אותה חיבוק קל ורצתי, פותחת את דלת הבית. אבי אפילו לא התרכז בי. הוא רק הסתכל על הכדורגל. לא שזה מפריע לי.
נעמדתי במדרכה, בלי לזוז. רק התפללתי שאחזור לעוף. אני ידעתי שזה לא יעבוד, אבל היי, יש לי מזל טוב.
זה באמת עבד. איך שהוא, הרגשתי שהרגשות שלי נעלמות, ריקנות. לא יודעת אם השתנה לי צבע העיניים אבל עפתי, בלי לצרוח או להגיד משהו. זזתי ימינה, בדיוק כמו שקרה קודם.
נחתי ברוך, על אדמת הר האולימפוס. מולי ראיתי את מינה וזאוס נלחמים. מצבו של זאוס היה מצוין, בניגוד למינה. היא הרגישה נורא.
ניגשתי אליה, כשזאוס קיבל בעיה באיזה מקום.
"איך הגעת לפה?" מינה שאלה במופתעות, אבל גם בתשישות.
"זה לא חשוב עכשיו." לא רציתי להסביר. "תני לי לעזור לך."
"השתגעת? זה זאוס! זה לא סתם אל! זה אבי, אבי האלים!" היא נבהלה.
"אני אדע איך להתמודד איתו.אמרת שלי יש מזל טוב ולו יש מזל רע."
"אי אפשר לסמוך תמיד על המזל, לפעמיים הוא מאכזב." היא אמרה בכאב.
"אז מה, גם ככה אני צריכה למות. לפחות שאמות כשאאבק נגד זאוס, לא כנועה לשליטתו."
"קחי." היא אמרה והושיטה לי חרב מזהב, עם אותיות חרוטות ביוונית, 'מזל.' איך קראתי את זה במהירות כל כך, אין לי מושג. "אני סומכת עלייך." היא אמרה, בפנים פצועות לגמרי. הנהנתי לה ברצינות והתכוננתי לקרב עם זאוס.