ציפורן אדומה. פרק 35

פרק 35:
"מה שהם יעשו איתך זאת לא בעיה שלי."
התעצבנתי כל כך מבפנים. הכעס שלי בער. הוא נשאר, מכוון עליי את הרובה. פשוט לא האמנתי איך שהוא הפיל אותי בפח. אז למה הוא סיפר לי על להיות בלתי נראית ובגללו מרחתי צבע אדום על הציפורן? הייתי עדיין מלאה שאלות, אבל לא יכולתי לשאול אותם. הוא עמד, מחכה לתשובה.
"נמאס לי." לחשתי. הקול שלי היה ממש צרוד מהבכי בגרון.
"מה אמרת?" הוא לא שמע טוב. הוא קירב את הרובה אליי.
"נמאס לי!" אמרתי בקול רם ובעטתי לו בבטן. הרובה נפל לו מהיד. במהירות תפסתי את הרובה וכיוונתי אותו עליו. הוא התקומם לאחר דקה.
"יפה.." הוא הרים גבה.
"לא כדאי לך לזוז." אמרתי וקירבתי את הרובה. "עכשיו אתה מוריד את הלק שלי בעזרת קסם."
"מה עוצר אותי?" הוא שאל. הוא עמד לבעוט בי, אבל אחזתי ברגל שלו בזמן שהוא ניסה לבעוט. הרגל שלו נשארה באוויר מחוזקת בידי והשנייה הייתה על האדמה.
"אח.."הוא נאנח.
"אשחרר את הרגל שלך, כשתוריד את הלק. אה כן וגם את הקעקוע."
"בסדר." הוא אמר ומחא בכפיו. הקעקוע התפוגג מהרגל שלו וכך גם הלק שלי.
"זהו? אנחנו נראים שוב?"
"כן."
"בסדר." אמרתי והורדתי לו את הרגל. במהירות אחזתי בידיו. כשהאלים שמעו את קולי, הם הסתובבו אלינו. זאוס ראה אותנו גם. "יש לי את הנער ביד."
"לושס! כל הכבוד!" זאוס התרשם.
"נו, תעשה את אחד הקסמים שלך ותהרוג אותו. אני לא אחזיק בו להרבה זמן."
"אני.. אין לי ממש כוחות."
"מה?" הופתעתי. "אז יש פה עוד אלים, שיעשו איזה קסם."
"הקסם שלהם לא משפיע על בני אדם."
"הוא לא בן אדם! הוא מפלצת!"
"הוא חצוי."
"מה? של מי?"
"אנחנו עדיין לא יודעים. אבל אנחנו לא יכולים להרוג חצוי."
"אז תכניסו אותו לכלא."
"בסדר." זאוס אמר ואיזה איש שישב בקהל זרק אבק על הנער. האבק התקשה והפך לאזיקים סביב הידיים של הנער.
"אפשר לדעת את השם האמיתי שלו כבר?" שאלתי והשתחררתי מאחיזתו.
"מייקל." הנער לפתע אמר לאחר דקות ארוכות של שתיקה.
"מייקל? זה לא שם יווני בכלל." הופתעתי.
"נכון." זאוס הופתע גם כן."זה לא השם שלך אם אתה חצוי."
"זה השם שלי. אני נשבע באלים."
"חשבתי שאתה שונא אותם." אמרתי.
"רק אחד אני אוהב.אני נשבע בו שזה השם שלי."
"אתה כבר כבול, מה אכפת לך לגלות מי אבא שלך?" זאוס שאל.
"גם אם תענו אותי לא אגלה לכם!"
אני וזאוס החלפנו מבטים.
"טוב, שומרים, קחו אותו לצינוק." השומרים הנהנו ולקחו את מייקל. שם כל כך לא מתאים לו. תמיד חשבתי שמייקל זה בן אדם שזוף עם עיניים כחולות. לא בן אדם חיוור עם עיניים שחורות.
מייקל זרק לי מבט אחרון. מבט של זעם וכעס. זה הרתיע אותי. מיד השפלתי את מבטי לרצפה.
"לושס, כל הכבוד. אנחנו חייבים לחשוף בטלוויזיה האולימפית שאת לא בוגדת. כבר יש לך אנשים ששונאים אותך." זאוס אמר וטפח בגבי. ידעתי כבר מי שונא אותי.
לאחר חצי שעה נחשף השם של הנער, מייקל. אחריו אני נחשפתי, זאתי שתפסה אותו.
פתאום כולם כיבדו אותי, אנשים קוסמים אמרו לי היי ברחוב. אנשים רגילים לא ידעו מה עשיתי, האמת הם חשבו שאני פושעת אחרי הקטע של הזומבי ושהתעופפתי. אבל לא היה אכפת לי. רק רציתי לשמוע את הסליחה של סאקויה ופלס שתקפו אותי. טוב, פלס לא תקפה. אבל סאקויה בהחלט רצתה להרוג אותי.
הכי טוב שירד הלק המזוויע הזה מהציפורניים האלה.
חזרתי לבית המלון הקודם. איפה שהנער תקף אותי עם הזומבי. הייתי חייבת להיות מוסוות כדי שלא יזהו אותי. צבעתי את שערי לבלונד. זה לא ממש עזר, לפעמיים חשבו שאני מוכרת וממש נלחצתי. אבל שלפתי תעודת זהות מזויפת שאני מישהי אחרת. מתנה מזאוס על זה שכלאתי את מייקל.
פגשתי שם את סאקויה. היא במיידי זיהתה אותי. היא חיבקה אותי, דבר ראשון. היא חפרה לי בסליחות ופלס אמרה שהיא ידעה שאני לא בוגדת.
אכלנו ארוחה טעימה ביותר במלון, נהנו בגדול. לסאקויה מאוד הפריע הצבע של השיער שלי, אבל הסברתי לה שהייתי חייבת. גם אני לא מתתי על הצבע. פלס אהבה את זה ממש. היא חפרה לי שלא אחליף. שאני נראית דוגמנית עכשיו. כן, בטח.
אכלנו פיצה טעימה עם חמאת האולימפוס. (מתנה מאחד האנשים הקוסמים שפגשתי ברחוב. ותאמינו או לא, זה טעים ממש. לחמאה הזאת יש טעם אולימפי) סוף סוף הרגשתי ניצחון והערצה מכולם. הרגשתי מאושרת ממש לראשונה.