ציפורן אדומה. פרק 34.

פרק 34:
הפיצוץ הדף אותי לקיר, שהתפוצץ גם הוא. הקיר התפורר ונפלתי על הרצפה, מנסה להגן על הראש שלי בעזרת הידיים.
הייתי מופתעת כל כך, שלא קמתי דקות ארוכות. הרגשתי שאני נשרפת, אבל גופי היה רק מאופר באפר.
ניסיתי לבלוע את מה שקרה כאן. איך המכון התפוצץ? גם הבית התפוצץ? אוי לא. הנער בטוח יהרוג אותי.
התקוממתי. הנער עמד מולי. נרתעתי אחורנית בבהלה. גם הוא היה מכוסה אפר. היינו בלי קורת גג על הראש. כל המקום המסתורי הזה התפוצץ לו. הקטע המפחיד שהיו לידי גופות. איך לא התפוצצתי כשאני הייתי מניע ההתפוצצות?
"התקבלת." הוא אמר. הופתעתי.
"מה? אבל אני.."
"פוצצת את המקום הזה. אני יודע. אבל תמיד אפשר לנקות את זה."
"מה? אני הרגתי אנשים." לא האמנתי למשמע אוזניי.
"את לא הרגת. אלה המשרתים של השומר. הוא יכול להעיר אותם."
"רגע.. מה?"לא הבנתי מילה ממה שאמר.
"קיצור המבחן היה שתראי את הכוח שלך. והצלחת. אפילו פעמיים."
"בגלל זה הלבשתם אותי מעיל וסנדלים? בשביל שאתפוצץ?"
"ברור. אלה המניעים להתפוצצות." הוא דיבר כאילו זה ברור מאליו. "אבל… הדבר הטוב הוא שהתקבלת!"
"ואיך תבנו את זה כל בחזרה?"
"ככה." הנער מחא בכפיו וכול הבית, אם אפשר לקרוא לו ככה, התקומם מחדש ונבנה מול עיניי. כול הגופות התעוררו והמשיכו כרגיל. כאילו הרגע לא היה פיצוץ ענקי.
"וזה לא ייראה חשוד בעיני הזרים?" המשכתי לשאול.
"אוי, את כזאת חסרת ידע." הוא אמר בגאווה ומחא בכפיו שוב. לא קרה כלום, אבל הייתי בטוחה שקרה איזה קסם פה. "אז.. עכשיו את נשלחת לזאוס.." הדבר הראשון שחשבתי עליו, זה, איזה כיף מרגלת כפולה! לא שבאמת ארגל אחרי זאוס. אספר לו את מה שקרה והוא ישחרר אותי שוב לנער ואני אפיץ שקרים. אבל אז הנער הרג לי את כל המצב רוח. "נשלחת לפוצץ לו את הארמון!"
"רגע, מה?" נאבדה לי כל השמחה."אבל.. חשבתי שהשומר שולט על הארמון עכשיו."
"כן. אבל זה רק עוד כלי במשחק שלנו. השומר לא באמת מתגורר שם. אם תפוצצי הזהב יתפוצץ יחד ופוף, התוכנית שלנו השתלמה."
"תוכנית?" ידעתי את התוכנית, אבל רציתי לחקור.
"את תגלי אותה בקרוב." הוא התחמק מהתשובה והמשיך ללכת. כל המקום של הפיצוץ הסתדר, חוץ מהמכון. הנער לקח אותי מהמקום והביא אותי, איך שהוא להר האולימפוס. קצת הייתי המומה. הוא הלך שתי צעדים וכל הרקע השתנה. עמדנו על הר, הר מרוחק עם האולימפוס עליו.
"בואי, תשבי." הוא אמר והושיב אותי. ראיתי את כל האלים, משוחחים ביניהם. וואו זה היה מוזר.
"רגע, הם לא יראו אותנו?"
"לא אנחנו בלתי נראים עם האדום עלינו." הוא אמר והצביע על ציפורני.
"אני לא רואה אצלך אדום." חשדתי.הוא הראה לי קעקוע אדום על הרגל. קעקוע בצורת עיגול. מוזר.
"אז אנחנו בלתי נראים בעיניהם?" המשכתי לשאול.
"כן. אבל רק מול האלים אנחנו בלתי נראים."
"וואו."
"אז את יודעת מה זה אומר?"
"מה?" שאלתי, מסתכלת בינתיים על האלים המשוחחים.
"שראיתי אותך." הפניתי אליו את הפנים בלא הבנה. "אני יודע את האמת לושס. את לא באמת בצד שלי." הוא אמר, ממש את הרובה שלו בכיס. נרתעתי אחורנית.הוא התקומם על מקומו והתקרב אליי. "אבל נעשה שזה יהיה לטובתי. את מתכוונת לפוצץ את הארמון של זאוס ולצאת אשמה. אחרת את יודעת מה יקרה." הוא אמר וקירב את הרובה שלו אליי.
"אבל.. הם יהרגו אותי אחר כך." אמרתי באומללות, חושבת שיש סיכוי לצאת מהבעיה הזאת.
"מה שהם יעשו איתך זאת לא בעיה שלי."