ציפורן אדומה. פרק 32. (העלאה שנייה.)

אמ.. לא היו אנשים ביום שבת, לכן אני מעלה את זה שוב. (מי שהגיב אתמול, שיגיב שוב, חעחעחעחעח סחיטת תגובות!)
———————-
פרק 32:
"אני לא מוכנה לשום דבר.. למה דווקא אני?" שאלתי באומללות.
"לא סתם בחרנו אותך. אבל זה לא הזמן לדיבורים. לכי כבר." הוא אמר ומחא בכפיו.
מצאתי את עצמי בסמטה האפלה. זאתי שהייתי בה קודם, בלוס אנג'לס. זה העלה בי זיכרונות קשים.
הנער עמד בפתח. נרתעתי.
"אל תפחדי. באת לפה בשביל להיות בצד שלנו, לא?" הוא שאל.
"כ..ן…" גמגמתי.
"אז הנה, תכנסי ומחכה לך שם מבחן הנאמנות." מבחן הנאמנות? אוי לא אני לא מוכנה. אני חייבת לרמות במבחן הזה. אבל איך?
הנהנתי בשקט והנער הכניס אותי לחדר. חדר עם השומר המפחיד. בדיוק כמו פעם.
על השולחן היו כמה חפצים. לק אדום, עט ועיפרון, דף נקי לחלוטין בצבע לבן ומכונת אמת.
ידעתי שאני עומדת למות. איך אעבור את המכונה הזאת?
"קודם כול שבי בבקשה בכיסא." הוא אמר והושיב אותי בכיסא המתכתי. עברה בי צמרמורת מהקור של הכיסא. "קודם כל את חייבת להישבע. תרימי את הידיים." הנער אמר, כאילו שוטר מכוון עליי רובה. הרמתי את הידיים בלית ברירה. חבל שלא יכולתי לשים אחת מהידיים מאחורי הגב וכך לשקר.
"תשבעי באלים שאת נאמנה לנו."
"אני.." התקשיתי לומר זאת.
"נשבעת…"הוא המשיך איתי.
"אמונים…" ואז עלה בי רעיון. במקום לתת לנער להמשיך המשכתי בעצמי."לאלים."
"לא לאלים! את צריכה להיות נאמנה לנו!" הוא כעס.
"אוי, התבלבלתי." חייכתי חיוך עקום.
"לא משנה. נגיד שעברת את זה." נשמתי לרווחה. "עכשיו הגיע הזמן לכתוב." הוא הושיט לי את העט והנייר. "תכתבי שאת נאמנה לנו ולא לאלים. אחר כך תחתמי."
"ב..סדר.." מלמלתי. לא ידעתי איך להתחמק מזה. "אפשר בסודיות? שלא תראו איך אני כותבת את החתימה?"ביקשתי.
"בסדר. אבל בלי רמאויות." הפניתי להם את גבי.
לא ידעתי ממש מה לכתוב. אז חשבתי על חתימה מזויפת וכתב לא ברור. כתבתי ביוונית עתיקה, (כן אני יודעת. משום מה זה תמיד היה בראש שלי.) שאני נשבעת אמונים לאלים אבל בכתב לא ברור כלל. כך שהוא יכול לחשוב אחרת. עשיתי חתימה בכלל לא מוכרת גם. חתימה של שני עיגולים.
נתתי לו.
"מה זה?" הוא שאל.
"מה זאת אומרת? אתה מעליב את הכתב שלי."
"את לא ממש טובה ביוונית הא? טוב ננסה להסתדר עם זה." הוא אמר בחוסר סבלנות. איך הוא לא חשד בכלום? ציפיתי שיגלו אותי ככה מהר. "ומזה החתימה הזאת? אי אפשר להבין אותה. תחתמי קצת נורמאלי בבקשה." הוא אמר והושיט לי שוב את העט.
כתבתי את השם של מקס. הוא נשבע להם אמונים. אבל כתבתי אותו בצורה לא מובנת.
"השם השני שלי הוא מקס.." שיקרתי.
"אוקי.." הוא אמר ועבר לדבר הבא. "עכשיו הגיע הזמן האמין ביותר. מכונת האמת." נלחצתי.אי אפשר לרמות בדבר כזה. ואז נזכרתי. המים המשכרים, ששתיתי פעם. הם גרמו לי להיות אחת מהם.
"אפשר אולי כוס מים לפני? אני ממש צמאה. אבל מהבר שם. כי זה ממש טעים."
"אי אפשר מהבר." הנער ענה בשלילה.
"למה?"
"הם התחילו להתקלקל.." ראיתי על פניו ששיקר. כנראה הוא עלה על התוכנית שלי. "אבל.. יש מכאן." הוא אמר ופנה למכונת המים. שתיתי בלית ברירה, כי אני לא יכולה להגיד שבעצם לא בא לי, זה גורם חשדות.
הרגשתי שוב סחרחורת. אז רגע, אלה המים המשכרים? הרגשתי שאיבדתי שליטה.
הוא קשר את ידיי למכונה.
"דבר ראשון, נעשה בדיקה על דברים עובדתיים."
"טוב."אבל רגע, זה לא יראה שאני משקרת על דברים אמיתיים? כי אני שתיתי את המים המשכרים. התפללתי לאלים שזה לא יקרה. אבל בלב.
"קוראים לך לושס?" הנהנתי. "את חייבת להגיד את זה בקול."
"כן.." הראה אמת. פיו!
"יופי, זה תקין. עכשיו, את בת של הרמס?"
"כן.." הראה אמת. טוב לא ידעתי אם לשמוח או לא במקרה הזה.
"את נאמנה לנו? או שאת בוגדת בנו?" הוא שאל. נלחצתי אם לענות. "אני שואל שוב, את נאמנה לנו?" הנער והשומר החליפו מבטים. נלחצתי עוד יותר. נאלצתי לשקר.
"לא.." הראה שקר. אוי, באסה. "כלומר, אני עדיין לא בטוחה אם להאמין לכם!" תיקנתי את עצמי. הראה אמת.
"הבנתי.. את עדיין מבולבלת בין הצדדים כנראה.. נראה לך ששווה יותר להיות איתנו. חוץ מהעובדה שבטוח ננצח במלחמה." הוא אמר והוריד את הקשר של המכונה ממני. נשמתי לרווחה. "עכשיו, הלק."
"למה לק דווקא? אי אפשר פשוט לשים בגדים אדומים?" שאלתי.
"לא. לק יותר חזק עם החומר. כותנה זה חלש. לבנים יש משהו אחר. אבל זה לא משנה עכשיו." הוא פתח את בקבוקון הלק. "תמרחי."הוא הושיט לי אותו.
"רגע,אתם לא מורחים לי?" שאלתי.
"את לא יודעת?" הנער הופתע.
"כלומר.. לא משנה." מלמלתי. לקחתי את הבקבוקון של הלק והתחלתי למרוח לאט, לאט את הלק על הציפורן. הרגשתי שאני בוגדת בעצמי. הרגשתי שאני מתחילה את אותו הסיפור, שנהרסו כמעט חיי כליל, כשמרחתי את הלק הארור הזה.
"וואו, את ממש איטית." הנער אמר בחוסר סבלנות. לקח לי עשר דקות למרוח ביד אחת.
"זה לוקח לי זמן.. יש לכם אצטון במקרה שאני טועה, נכון?" הנער הנהן בחיוב.
התלבטתי אם להפיל את הלק ולהגיד שזה קרה בטעות. כי בכל זאת, כבר מרחתי על יד אחת. לא אשקר שזה יצא מכוער. לבסוף, מרחתי את הלק על שתי הידיים. הרגשתי נורא עם עצמי.
דפיקות בדלת.
סאקויה הייתה בפתח. היו לה סכינים ביד והיא רתחה מזעם. פלס גם הייתה שם, מאחוריה, עם גבס על היד. איך היא נפצעה מרעל של עוגה?
הן עמדו להגן עליי ולהתחיל להילחם, אך לפתע סאקויה ראתה את הציפורניים שלי.
"איך יכולת?" שאלה אותי סאקויה. עיניה של פלס נצצו מבכי.
"זה.. זה לא מה שאתן חושבת…"