ציפורן אדומה. פרק 3

פרק 3:
לפתע, כאשר התרחקתי מפלס בפחד וחששות, השמש זרחה בשמיים. היא סנוורה אותי ואת פלס.
"אולי עדיף שנלך לבית שלך?" היא אמרה, מנסה לא להתייחס לזה שהתרחקתי ממנה.
"אוקיי." אמרתי בלי ספקה ועמדתי לפתוח את הדלת בעזרת מפתח. פתאום המפתח שמט מידיי.
פלס לא הבינה למה לא הרמתי אותו. הסתובבתי אליה. לפי מה שהיא אמרה לי, עייני היו שחורות כמו השמיים בלילה, עם כוכבים כחולים קצת.
שוב נשאבתי אל השמיים, אבל הפעם לא הרגשתי כלום. לא צרחתי, לא התנגדתי, לא נבהלתי.
פלס מרחוק הביטה בי המומה. באותו הזמן הייתי אדישה לזה, כי לא הרגשתי כלום, כמו שכבר אמרתי.
הפעם לא היה את הארמון של זאוס. מישהו משך אותי ימינה למשך כמה דקות. עד שהוא נחת אותי ברך, באיזה הר. הרגשות שלי חזרו ועייני הפכו להיות חומות כרגיל.
הסתכלתי מסביב. כל האלים הביטו בי, כאילו הם סוג של קהל ואני השחקנית הראשית.
הייתי קשורה בכיסא, כשזאוס מולי. מחייך את החיוך הרשע שלו.
ראיתי בקהל את פוסידון, אל הים, מינה, אלת המזלות, אפרודיטה, אלת האהבה ועוד..
לזאוס כרגיל היה את המקל הגדול שלו.
כול האלים דיברו והתלחששו ביניהם, כאילו עומד לקרות איזה משהו. נלחצתי.
זאוס הטיח במקלו וכול הקהל השתתק.
"שקט!" הוא צעק.
לאחר כמה דקות, פניו הופנו אליי.
"שלום, שלום, לושס."
"היי." אמרתי ברעד.
"אז, רצית שיימחק לך הזיכרון בבוקר. תראי מה השעה. שש בבוקר. מושלם."
"אתה שינית את השעות, נכון?"
"זה לא חוכמה להגיד את זה, לושס. אני תמיד עושה את זה, אף אחד לא שם לב. חוץ מכל מי שיודע על האלים. אני מופתע שאת הבוגדת ופלס הפחדנית לא שמו לב שאני משנה את השעות כל הזמן. אם יש לי איזה פגישה, אז אני משנה את השמיים, זאת בכלל לא בעיה. "הוא לגלג עליי ועל פלס, דבר שממש העליב אותי. בגלל ציפורן אני בוגדת? טוב מזל שאני אשכח את זה בקרוב.
"אז עכשיו אני אשרוף אותך בברק ואז הזיכרון שלך יימחק בשאול." הוא חייך חיוך ערמומי, שהראה שהתוכנית שלו הושלמה. נבהלתי.
"אתה.. רימית אותי.." אמרתי בפחד. הוא שיפד את הברק שלו.
"אני לא רימיתי אותך. את לא שאלת אם זה יהיה אחרי המוות או לא. זה טיפשי."
"אבל למה להרוג אותי?" שאלתי, ברוב טיפשותי. הוא שאג מצחוק.
"את עדיין בוגדת, לושס. חשבת שאשכח הכול ברגע? את עדיין מהחיילים שלנו."
"אבל.. הצטערתי." אמרתי בתמימות. הוא צחק יותר. הוא גם הטיח שוב את מקלו, כיסאי נפל ונפלתי יחד איתו. לאלים זה לא השפיע, הם הסתכלו עליי בעניין, כאילו זה בידור.
"ככה זה לא אצל האלים, לושס. לא לומדים בסליחות, לומדים בעונשים." לפתע קמה איזה אלה מגונדרת מכיסאה.
היא לבשה שמלה ירוקה ועלי תלתן היו מודבקים לשמלתה, הייתה לה שרשרת עגל וזר על הראש.
קצת גיחכתי, מודה.
"מינה…" זאוס נאנח. "מה את רוצה עכשיו?"
"למה אתה נטפל לבת אדם שסך הכול שמה לק פשוט?" היא הטיחה לו. מזל שהיא לא שמה לב שגיחכתי קודם.
"היא נשבעה לנו אמונים." הוא כעס.
"אז מה? זאת בת אדם, אתה מצפה להאמין לזה?" היא גיחכה עליו.
"היא הייתה החיילית הכי טובה שלנו." הוא זעם. האמת שזה החמיא לי.
"חיילת בבני אדם. היא סך הכול קורבן. אתה רוצה להרוג אותה כי היא סך הכול שמה לק?!" קולה היה רם מאוד, זה התחיל להעליב אותי. הייתי קורבן של המלחמה הזאת כל הזמן?
"את יודעת תמיד שיש במלחמות קורבנות כל הזמן. ולמה לחשוף הכול מול הילדה?" הוא ענה לה. ילדה? אני נערה בת 15. אאוץ' .
"מגיע לה לדעת את האמת."
"לא מגיע לה. ראית שהיא עכשיו בגדה בנו, נכון?"
מינה השפילה את מבטה. "אבל.. זה סך הכול.." היא הרימה אותו שוב.
"הבנתי!" הוא התפרץ. "סך הכול לק. סך הכול צבע של מלחמה. סך הכול צבע של צד האויב. את יודעת שעכשיו האלים בצד השני יכולים להחשיב אותה למישהי בצד שלה."
"נמאס לי מהריב המטופש הזה." היא הוציאה בקבוקון שחור. זאוס נבהל.
"לא.. את לא מתכוונת לעשות את זה." הוא אמר בפחד.
"אני מתכוונת, אבא." היא אמרה והטיחה את אבקת המזל הרע על זאוס." רוצה את כל הבקבוק?" היא ראתה אותו מילל, בגלל שזאת אבקה שורפת. "הנה, קח את כל הבקבוק!" היא שפכה עליו הכול. האלים היו המומים."אני סיימתי." היא חייכה בניצחון וחזרה לשבת.
הבטתי בה בהכרת תודה, היא חייכה אליי ופיזרה עליי אבקה מתוקה בצבע ורוד. אני חושבת שזאת אבקת מזל.
"טוב, זהו." הוא אמר בכאבים נוראיים. "מינה, את תענשי אחר כך. הגיע הזמן להעניש את לושס הזאת, דבר שהייתי צריך לעשות ממזמן." הוא לקח את הברק ועמד לזרוק עליי.
"לא.. בבקשה לא.." בכיתי ויללתי.
"זה הסוף, לושס."