ציפורן אדומה. פרק 30.

פרק 29:
"אין לאן ללכת לושס." הנער סגר את הפתח. הסתכלתי על כל מה שזז. הזומבי רק התקרב והתקרב, סאקויה לא הצליחה לשפד אותו ואנג לא יכל לאכול אותו. הוא התעלם מהם כלא היו. הוא רק הסתכל עליי. העיניים שיצאו מחוריהם הפחידו אותי. הנער קירב אליי את סכינו.
לאחר שסאקויה ואנג התחילו לשכוח מהזומבי הם הסתכלו אליי. שלחתי להם מבט חסר אונים.
הם קפצו על הנער במהירות. אבל הוא התייחס אליהם כמו אל זבובים. הוא היה קרוב להורגם,
אבל הוא רק דחף אותם יחד איתי. שלושתנו היינו נתונים למעשיו של הנער.
"מה נעשה עכשיו?" שאלתי את אנג וסאקויה בלי לזוז אפילו מילימטר. הם לא ענו. קפאתי במקום כאשר הנער קירב את החרב לליבי.
"אני יכול להרוג אותך בקלות. אבל זה לא מאתגר." הוא אמר. "אני רוצה שזה יהיה אתגרי. אבל לא אתן לך עכשיו להשתחרר. יש לי הזדמנות מעולה לשכנע אותך."
"לשכנע אותי מה?"
"אני שואל את השאלות פה." הוא השתיק אותי. הזומבי נגע בכתפי ומת. מי ידע שעור אדם זה רעיל בשבילו?
"אני לא מאמין שהוא שוב עשה את זה."הנער אמר באכזבה על הזומבי המת. "נחייה אותו אחר כך. עכשיו לתוכנית שלי." הוא מחא בכפיו וכל האנשים קפאו במקומם, חוץ ממני והנער.
"מה.." מלמלתי והבטתי סביב.
"עכשיו, או שאני יכול להשאיר את חברייך פסלים, או לשחרר אותם ואותך לחופשי."
"מה התנאי?"
"ידעתי שאת לא כזאת טיפשה. תשמעי את מה שאני רוצה. את, עומדת לשים את זה על הציפורניים." הוא הוציא מכיסו בקבוקון של לק אדום. נרתעתי אחורנית.
"שוב הצבע המגעיל הזה?"
"אל תקראי לצבע שאת עומדת לשים מגעיל." הוא אמר ועשה את עצמו פני נעלב.
"בטח ואז זאוס יחשיב אותי לבוגדת, יהרוג אותי והנה אני מתה." אמרתי.
"אל תדאגי. אם את תחשבי לצד שלנו זאוס לא יוכל להרוג אותך עם ההגנה שלנו."
"מאיפה לי לדעת שתגנו עליי?"שאלתי בחוסר אמינות.
"איך זה שכל בוגדיו של זאוס עדיין לא נמצאו?" טוב זה נכון, כל מי שבאמת עבר לצד האחר אף אחד לא הצליח למצוא אותו. חוץ מהאנשים שהיו בצד שלו. "אני אגלה לך לאחר שתמרחי את הלק הזה."
"ניראה לך? שככה אעבור לצד שלכם?" הנער קירב את החרב לליבי."אוקי, אם לא אעבור תהרוג אותי. את זה הבנתי. למה אתה פשוט לא שוכח ממני?" שאלתי אותו לפתע. זה הרתיע אותו. "למה אתה נטפל אליי דווקא? למה אתה לא נטפל לכל חיילו של זאוס?" שאלתי.
"כי את הרגת את מירה. ורק אם תעברי לצד השני אסלח לך. אחרת ארדוף אחריך כל חייך."
"חח הייתם חברים?" צחקקתי. את הנער זה לא הצחיק בכלל. הוא לא הרים את העפעף מרוב אדישות.
"אני מת, מת להרוג אותך כבר. עוד מילה חצופה והחרב הזאת תהייה משופדת בלב שלך." שתקתי.
"מירה הייתה רוצה שתעברי לצד שלנו. היא ידעה שיש לך כישרון בלחימה. חבל שתבזבזי אותו בלמות במלחמה." הוא חייך לעצמו. "אני אגשים את המשאלה שלה." היו לי כל כך הרבה מילים זדוניות להגיד לו, אבל שתקתי.
"אז תמרחי את הלק. תכבדי את המוות שלה."
"אני לעולם לא אבגוד בחברים שלי!" אמרתי.
"אז את מעדיפה למות?" הוא שאל.
"כן.." אזרתי אומץ. הוא קירב יותר ויותר את החרב, באטיות מעצבנת. לפתע, באה משום מקום, ניילה בעטה בראשו של הנער ולוקחת את החרב מידיו. הוא נשאר שוכב על הרצפה. הייתה לי רק שריטה קטנה בחזה.
עדיין כולם היו קפואים, חוץ ממני, ניילה והנער. חיבקתי אותה חיבוק חם ואוהב.
"תודה שהצלת אותי."
"בבקשה."היא השיבה בחיוך.
"אבל איך את לא קפואה?"
"הפרווה של הזאבים חסינה מהקפאה."
"אה." אמרתי בהבנה."רגע אחד," נזכרתי במשהו. "אם את לא קפואה, זה אומר גם ש…" אך במהירות השאלה שלי נענתה. מקס בא משום מקום וקפץ על הגב שלי.
"אמרתי לך שאתפוס אותך, לא?"
ניילה נרתעה ממני מבהלה.
"תעז…רי… לי.." אמרתי בקושי רב, כשמקס חונק אותי.
"אל תדאגי."ניילה אמרה והתחילה לתת אגרופים בבטן למקס. הוא הוריד את ידו ממני. השתחררתי ממנו.
הוצאתי את סכיני מהכיס וכיוונתי אותו על מקס. כך גם ניילה, שהפכה לזאב שוב.
"חשבתי שאת תהיי איתי בהתחלה, ניילה." הוא אמר באכזבה לה.
"מה זאת אומרת? אני אמינה לזאוס. הוא נתן לך להיות מפקד וככה אתה בוגד בו?"
"הוא לא סתם נתן לי להיות מפקד. אני נתתי לו זהב." הייתי המומה. זאוס פועל בעזרת שוחד?
"למה זהב? לא יכולת להוכיח את החזקות שלך?"
"אני זאב בודד, ניילה. אני בחיים לא הייתי חזק. תמיד עוזבים את הזאב החלש בחבורה. כשנכשלתי במבחנים, נתקפתי פאניקה והצעתי לו זהב. עכשיו הצד השני מסוגל לקבל אותי גם בלי זהב. הוא אוהב אותי באמת."
"אני אף פעם לא הבנתי את הצדדים האלה במלחמה," פלטתי. כנראה שהשיחה הייתה יותר בין ניילה ובין למקס. "עדיף שאשאיר אותכם לבד." עזבתי אותם.
הייתי מתה להקשיב להם, אבל לא יכולתי לצ'וטט להם מבעד לחדר. זה מגעיל.
נשארתי בחדר, מנסה לאזן את הכול. עדיין כולם היו קפואים. אני מקווה שמקס או ניילה יודעים להסיר את הכישוף הזה.
לאחר כמה דקות אחדות ניילה נכנסה לחדר. פניה לא היו נראות שמחות במיוחד.
עמדתי לחבק אותה, אבל היא התרחקה ממני. נרתעתי.
"מה קורה כאן?" שאלתי בחשדות.
"לושס, זה לא נגדך.."
"את עוזבת אותי, נכון?" שאלתי ישירות. היא הנהנה בצער.
"אני ממש לא רציתי לעשות את זה.. אני מקווה שתביני אותי יום אחד.." היא אמרה ועזבה את החדר.
נשארתי עומדת, המומה מהכול.