ציפורן אדומה. פרק 29.

פרק 29:
קראתי שוב ושוב את ההודעה. ממספר חסום. לא האמנתי למראה עיניי. אולי זאת טעות בעצם? אולי אני סתם מתחילה לדמיין? אולי האנשים האלה טעו במספר?
נשארתי עומדת בלי מעשה עדיין בחדר האמבט. לפתע מישהו דפק בדלת.
"מישהו שם?" שמעתי את קולו של מקס מהצד השני.
"זאת לושס. אני מתקלחת." אמרתי ומיהרתי לפתוח את הברזים, שישמע את המים המטפטפים.
"אני חושב ששכחתי שם את הטלפון. תוכלי למהר קצת?" הוא שאל.
"בטח, רק שאני באמבטיה.. אתה לא יכול לחכות עם זה?" התחלתי להמציא, כשעוד יש לי דוש.
"אבל אין שם אמבטיה."
"התכוונתי לזה שהגוף שלי מרוח בסבון ואני חופפת שמפו.." שיקרתי.
"טוב אני אחכה."הוא אמר בלית ברירה.
נשמתי רווחה קלות ולקחתי את הזמן. ניקיתי את כל הגוף שלי באטיות, חיפפתי פעמיים, שמתי מרכך גם פעמיים, שטפתי פעמיים, שטפתי לחוד את הגוף ולאחר חצי שעה יצאתי.
"תודה לאלים!" מקס אמר בכעס ובחוסר סבלנות.
"אמרתי לך שזה יקח הרבה." חייכתי לי.
"איפה הפלאפון שלי?" הוא שאל. "ראית אותו שם?"
"אני לא חושבת." שיקרתי.
"בטוחה? אני בכל זאת אבדוק." עצרתי אותו במהירות.
"לא! אני חושבת שראיתי אותו בלובי המלון.."
"אז אני חייב לרוץ. ביי." הוא רץ במהירות מהחדר. נשמתי לרווחה.
הייתי חייבת את הפלאפון להוכחה שמקס בוגד. רציתי לשלוח את אותו הטקסט לפלאפון שלי, אבל אז יצא שגם אני בוגדת. הכנסתי את הפלאפון של מקס לכיסי. יש לי המון כיסים, עכשיו שאני חושבת על זה.
נשארתי בחדר המלון וראיתי טלוויזיה. ואז נזכרתי.
איפה ההורים שלי?
הייתי חייבת להתקשר אליהם. אבל החלפתי בגדים, מה שאומר שהפלאפון של פלס בכביסה!(לא הבאתי פלאפון מהבית.)
אוי לא, אוי לא. רצתי לחדר הכביסה ולצערי, ראיתי את הפלאפון של פלס רטוב ומקולקל.
אז רציתי להתקשר דרך הטלפון של המלון. ירדתי במעלית לקומת הקרקע וביקשתי את הטלפון.
התקשרתי לטלפון של אבא שלי. הוא לא ענה. גם לא אימא שלי.
התחלתי להיתקף פאניקה. התפללתי שעכשיו הם יבואו למלון, כדי להתארח בו.
והתפילה שלי עזרה. בערך. הוריי נכנסו למסדרון המלון, מלאים מזוודות ודברים. הם לא היו נראים מאושרים במיוחד. רק כשקפצתי עליהם, ראיתי שידיהם קשורות למישהו. הסתכלתי מי מאחוריהם.
מקס.
ראיתי את הוריי כבולים למקס ומשותקים בכוח. זה היה כואב.
"מקס, מה יש לך?!" שאלתי בפאניקה.
"איפה הפלאפון שלי, לושס?"
"מה זה קשור עכשיו? תביא לי את ההורים שלי!"
"אני שואל שוב, איפה הפלאפון שלי?"
"הנה הוא." אמרתי והוצאתי אותו מכיסי. על הצג הייתה ההודעה. "אתן לך אותו. בתנאי אחד. תשחרר את ההורים שלי."
"את יודעת שרציתי להרעיל אותך, למה שפתאום תביאי לי את הטלפון?" הוא חשד. טוב עד עכשיו לא הייתי בטוחה אם הוא רוצה להרעיל אותי. אבל מאז, הייתי בטוחה יותר מאי פעם.
"מה תעשה כבר בהורים שלי? מה תשאיר אותם אצלך לנצח? נכון, אולי אני ארמה. אם יצא לי. אבל אין לך מה לעשות איתם. אתה רק הוכחת כמה בוגד אתה." זה נכון. מה הוא יעשה עם ההורים שלי?
"תבטיחי לי שלא תרמי."
"אנחנו בגנון?" צחקתי.
"קחי," הוא אמר ודחף את ההורים שלי אליי. חיבקנו חיבוק אחד גדול ואוהב. "עכשיו הפלאפון."
"בוא, תתקרב." אמרתי.
"תזרקי לי."
"אתה רוצה שזה יישבר?" התחכמתי.
"טוב." הוא אמר בלית ברירה והתקרב עד שיכל לגעת בטלפון.
"קח." הושטתי לו אותו. הוא נגע בידיי. מיד הפלתי אותו לרצפה. "דבר ראשון שמריה לימדה אותי, זה לא ללחוץ סתם לאויבים את היד." אמרתי והתחמקתי עם הטלפון בידיי.
"בואי הנה!" הוא התקומם על מקומו. כנראה שהוא שכח מההורים שלי. הם עמדו לידו והוא לא עשה איתם כלום. מזל. הוא ברח אחריי. הובלתי אותו לחדר בו כול החבורה הייתה. אנג, ניילה, סאקויה, פלס.
נכנסתי לחדר. במהירות הראיתי על הצג של הטלפון את ההודעה. ניילה הייתה בשוק. היא התפרצה בבכי. הבנתי אותה. נתתי לה ללכת לחדר האמבט, שתירגע. בינתיים פלס, סאקויה ואנג היו בכוננות לקפוץ על מקס.
חיכינו לפחות עשרה דקות. הוא לא בא. טוב זה היה מוזר.
לפתע, בא מישהו לחדר. לצערנו, זה היה רק עובד המלון. הוא נתן לנו מאכלים.
עוגות, עוגיות, גלידה ועוד הרבה קינוחים. עוגה אחת הייתה מוכרת לי למדי. עוגה עם שוקולד מתוק.
בינתיים שכולם אכלו, נזכרתי. נזכרתי של מי העוגה הזאת.
הסתכלתי על העובד. משום מה, היה ממש קשה להרים את הראש ולהסתכל עליו.
אבל הצלחתי. דבר ראשון, עורו היה ירוק ורקוב. דבר שני, הוא היה זומבי.
אה.
מיד זרקתי את כל האוכל על הזומבי, שהתמוטט מהבהלה. כולם, חוץ מהזומבי הסתכלו עליי מוזר.
"אל תאכלו את זה!" אמרתי. אבל זה היה מאוחר מדי. פלס לקחה ביס מהגלידה.
מיד קפצתי על פלס וניסיתי לגרום לה להקיא את מה שהיא אכלה. זה לא הצליח. אבל אפשר להגיד שהיא הרגישה נורא והיה לה צורך להקיא. חבל שהיא לא יכלה להקיא.
מיד התקשרתי לאמבולנס, אמרתי שיש הרעלת מזון במלון. במיידי הם באו. כנראה זה ממש קרוב.
בינתיים, כשלקחו את פלס לבית החולים, הזומבי רצה להרוג אותי.
הוא רדף אחריי לאורך כל המלון. ועוד האנשים חשבו שאני הבעייתית. ניילה עדיין הייתה בחדר האמבט מרוב עצב וסאקויה לא הצליחה להרוג אותו. היא שיפדה אותו כל הזמן בחרב, אבל הוא לא הגיב.
אנג ניסה לאכול אותו. (איכ! מי ידע שטיגריסים מסוגלים לאכול זומבי?) אבל הוא התמוטט וקם מחדש. גם עם יד אחת. זה כבר היה מצמרר. אבל הוא לקח מעוברי האורח עין, רגל, יד. כאילו זה בקלות לעשות את זה.
הרגשתי שאני עומדת למות. ברחתי מבית המלון, יחד עם הוריי וחבריי. לא ראיתי את מקס לאורך כל הדרך.
אבל דבר אחד חסם אותי ביציאה.
הנער.