ציפורן אדומה. פרק 28.

פרק 28:
מקס עדיין לא הגיע. כבר כולם נרדמו. חוץ ממני. לא ממש הצלחתי.
הירח היה במרחק העין, הכוכבים היו בשמיים.
בינתיים כשכולם ישנו, ניסיתי לרפא את הפצעים של פלס דבר ראשון. שלה היו הכי חמורים. לקחתי בקבוק מים חמים מהמזוודה ושפכתי טיפות על הפצעים. היא לא ממש התייחסה לזה. אבל מים חמים, ככה שהיא התייחסה אל זה כמו אל מעיל בחורף.
לבסוף, אחרי שהרטבתי את כולם עם קצת טיפות, נרדמתי במושב.
איזה שינה מתוקה… לא חלמתי כלום, הרגשתי שכול שעה זה בעצם שניה בחלום שלי.
לא היה לי בכלל חלום. רק ראיתי קיר שחור לכמה שניות.
ואז קמתי.
מצאתי את עצמי יושבת על כיסא, כבולה בחבל. ידיי ורגליי היו כבולות גם.
הבטתי מסביב. ראיתי רק חושך בעיניי. דממה ארוכה שררה במקום. פחדתי להגיד משהו. פחדתי שמישהו יצוץ משום מקום. ניסיתי לגרור את הכיסא קצת ימינה, בתקווה שלא אפול. זה לא ממש הצליח. הכיסא מעד ונפלתי. על הראש וזה כאב. פלטתי יבבה. הבטתי סביב, לוודא אם אין מלכודת.
בעודי על הרצפה, ניסיתי לגרור את הכיסא שהיה עליי. לא יכולתי לזוז בלעדיו.
לבסוף, ויתרתי. נשארתי שכובה על הרצפה. עצמתי את עיניי קצת. לא היה לי מה לעשות והרגשתי שהאישונים שבעיניי גדלים בחושך. (הייתה לכם פעם הרגשה, כשהייתם בחושך, שהאישונים שלכם גדלים באותו הזמן?)
ואז שמעתי צעדים. לא ידעתי כמה זמן לקח לזה להישמע, אבל אחרי שעצמתי את עיניי, שמעתי צעדים נשמעים. פקחתי את העין.
מיד הסתנוורתי מהאור. מנורה אחת גדולה הייתה מול עיניי.
השפלתי את מבטי, מנסה להתרגל לאור המסנוור. נשמעו לחישות.
האור נכבה. היה אור במקום אחר, מהחלון. הרמתי את ראשי. מולי היו שלושה אנשים שחורים, בריונים ומתלחששים. הם לא התייחסו אליי. וגם לא שמתי לב שאני כבר לא מרגישה את הרצפה הקרה.
נשארתי קשורה לכיסא. אבל בכיסא עומד. לא נופל.
אחד מהאנשים החזקים הסתובב אליי. ראיתי רק את עיניו הכחולות באופן מפחיד. הוא היה ניראה בריון משכבה ראשונה.
הוא לא נגע בי, או דיבר איתי. הוא רק הסתכל עליי. הוא התקרב אליי במבטו. התחלתי לפחד. הוא הפסיק להסתכל עליי. הוא סובב את מבטו לאנשים. נשמתי לרווחה. שמעתי נביחות. הרגשתי שהנביחה הזאת מוכרת למדי.
מיד יצא מהדלת אנג, מובהל וכועס. הוא השתולל. אבל לא ממש הצליח להתאבק נגד האנשים הקשים, הם החזיקו בו בחוזקה. ומה שצמרר אותי, זה שהוא הסתכל עליי. הוא הסתכל עליי מבט ארוך ואומלל.
הרגשתי שבא לי לבכות. מיד אחריו נשמעה עוד נביחה מוכרת למדיי. ניילה.
ניילה יצאה בגוף הזאבה השחורה שלה, משתוללת גם. היא לא התייחסה אליי, היא רק התרכזה בלהרוג את השומרים. גם היא לא הצליחה. איך הם חזקים כל כך? להתמודד נגד טיגריס וזאבה? מה הבא? יראו לי את סאקויה?
אז צדקתי. סאקויה יצאה מהחדר, כועסת מתמיד, זורקת סכינים על האנשים. היה להם אפודים. כמה חבל.
היא התחילה להשתולל אפילו יותר מאנג. היה ניראה שהפנים שלה אדומות כמו עגבנייה. וואו, היא ממש השקיעה בלהתאבק נגדם. שאלתי את עצמי פתאום איך הגעתי לכאן? ואיך לא הרגשתי את ההגעה?
מוזר. ואז האחרונה הייתה פלס. מלאה בפצעים, אפילו לא נלחמת בשומרים מרוב תשישות. ריחמתי עלייה.
אז יצא שכולנו היינו באותו החדר. קשורים בכיסאות. טוב, אנג היה קשור ברצועה.
"מה קרה פה?" שאלתי.
"אנחנו לא יודעים… נרדמנו, הרגשנו נגיעות ואז חטפו אותנו." אמרה ניילה באומללות.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן." אמרה סאקויה בכעס.
"צודקת. אבל איך?" שאלה ניילה.
"יש לי חרב.." היא אמרה ואחר מכן ניסתה ללחוש לכולנו. "יש לי חרב בכיס.. לשעת חירום… אני אנסה בשקט לחתוך את החבל שלי. אחר כך אטפל בכולכם, כשהאנשים יצאו." היא אמרה וזרקה מבט אל האנשים המתלחששים בפתח הדלת. הבנו את הרמז.
בשקט, בלי תשומת לב, סאקויה חתכה לאט, לאט את החבל. החבל נקרע. אך היא עשתה כאילו היא עדיין קשורה. לקח בערך 10 דקות עד שסוף-סוף שלושה האנשים המתלחששים יצאו מהחדר.
במהירות סאקויה קמה ממקומה בחשאיות והתחילה לקרוע דבר ראשון, את החבל של אנג. אנג ידע מתי לשתוק וידע לזהות רמזים, אז כך שהוא מיד יצא בשקט מהחלון. איזה מזל שזה היה בית קרקע.
היא התחילה לחתוך של פלס, שהייתה הכי קרובה אליה. פלס במהירות צלעה אל החלון, נופלת על גבו של אנג, (כדי לא להיפצע מהצמחים.) והיא נעלמה מהעין.
מיד אחר כך, סאקויה התחילה לחתוך את של ניילה. ניילה במהירות קפצה מהחלון, בלי לחשוב.
אז הגיע תורי. סאקויה חתכה הכי מהר שיכלה, כי התחילו להישמע הצעדים של האנשים מבעד לדלת.
החבל נחתך. קמתי ממקומי ואני וסאקויה יצאנו מהחלון במהירות.
מי משאיר חלון פתוח כשיש חטופים בחדר?
כולנו יצאנו מזה בשלום. ברחנו במהירות לתחנה, אפילו לא חיכינו דקה למקס ורצנו מהמקום.
לפתע, מקס בא משום מקום. הוא התנגש בי. שנינו נפלנו. ניילה לקחה את שתי ידינו ומשכה אותנו לקום.
"תודה, ניילה. מצטערת מקס," אמרתי והתנצלתי.
"זה היה באשמתי. ממש מיהרתי. דאגתי לכם, כי השיעול עיקב אותי. ככל שהתקרבתי, הרגשתי שאני עומד להתעלף. האבק מתקרב לעיר במהירות."הוא אמר והשתעל בקטנה.
"לא היית צריך, מקס. אם היה לך אלרגיה, היית צריך להתרחק." ניילה אמרה ונישקה אותו בלחי.
"זה בסדר. הייתם כל כך חשובים לי. מזל שיצאתם בשלום."
"כן.." אמרתי בהקלה.
"עכשיו בואו נמהר לאיזה מלון, איך בא לי לישון." סאקויה אמרה בעייפות והמשיכה ללכת.
הלכנו אחריה.
הגענו למלון רגיל, אפילו לא הסתכלנו על שמו. כשראו את אנג, מיד נתנו לנו חדר. זה מוזר.
גם אם היה לכם אריה מול הפרצוף, זה אומר לכם לתת לנו חדר? ועוד בחינם?
חשדתי בקטנה. אבל ניסיתי לנצל את הדבר הזה. למרות שהיה לי כסף במזוודה.
עמדתי ללכת להתקלח. דפקתי בדלת. אף אחד לא ענה. החלטתי להיכנס.
לאחר ששמתי את המגבת בצד ועמדתי לפשוט את בגדיי, ראיתי את הפלאפון של מקס בצד. כנראה הוא שכח בפעם הקודמת שהוא הלך להתקלח. אבל מי מביא פלאפון למקלחת? בטח הייתה לו שיחה דחופה עם זאוס.
כשעמדתי לנעול את הטלפון, הוא צלצל כאות להודעה. ניסיתי לא לפתוח, אבל חשבתי שאם זה משהו ביטחוני, אז כדי לי לראות.
'כל הכבוד, עכשיו חסר לתבל את האוכל שלהם בתבלינים המיוחדים.'