ציפורן אדומה. פרק 26.

פרק 26:
"אבל לאן נלך?" שאלתי.
"אני חושבת שיתאים לנו ללכת לזאוס. הוא ידע כבר מה לעשות." ניילה הסיקה.
"אני לא חושבת שהוא יעזור.. ראיתי בחלום שהארמון של זאוס התהפך.. שקרה לו משהו."
"את בטוחה? מי יכול להערים על זאוס?" שאלה סאקויה.
"אני לא יודעת. אולי נלך להר האולימפוס?"
"אני לא חושבת שיקבלו אותך. יש לך את הריח של השומר עדיין." אמרה ניילה והריחה אותי. זה היה קצת מטריד.
"אז לאן נלך אני שואלת שוב?"
"ננסה ללכת לזאוס. מה כבר יקרה?" סאקויה שאלה ולקחה מזוודה אחת ענקית מחדרי.
"מאיפה זה?" שאלתי.
"אני יודעת לארגן מזוודות בשתי דקות. כוח מוזר. לקחתי גם של ההורים שלך. תתקשרי אליהם עכשיו."
"אבל הם במרחק של קילומטרים מכאן. הם לא יגיעו עכשיו."
"אז כנראה שנשאיר להם פתק."סאקויה אמרה ולקחה פתק מהמקרר. היא כתבה בו כך:
' שלום הוריה של לושס.
הבית הזה רדוף רוחות. אין לנו כוח להסביר, אז פשוט לכו לארמון של זאוס.
בתודה, לושס, סאקויה וניילה.'
"איך הם יגיעו לארמון של זאוס?"
"הם מכירים את הרמס. הוא יעזור להם."
"תני לי לכתוב." ניילה אמרה ושמטה מידיה של סאקויה את הפתק.
'הוריה של לושס, גילינו שהבית רדוף רוחות.
אם אתם לא רוצים להירצח, כדאי לכם ללכת לקו 361 ביוון. זה מוביל לארמונו של זאוס.'
"אוי נו באמת." נאנחתי. "איך הם יגיעו ליוון בהתראה כל כך קצרה? אנחנו באמריקה."
"אם את כל כך יודעת לבקר, תכתבי בעצמך." ניילה אמרה בכעס ונתנה לי את הפתק.
'היי אבא ואימא, אני, סאקויה וניילה גילנו שהבית הזה בעצם רדוף רוחות. אנחנו הולכים לארמונו של זאוס. תנסו למצוא לכם דרך לבוא לשם, או שפשוט תלכו למלון. אם תישארו בבית הרוח יכולה לרצוח אותכם. בתודה, לושס.'
"זה פתק." חייכתי.
"את ממש לא יודעת לכתוב. ממתי כותבים יותר משני שורות על פתק?" סאקויה שאלה.
"צודקת." ניילה הסכימה איתה.
אני פשוט נאנחתי וככה עזבנו את הבית, כשהפתק על השולחן.
המזוודה הייתה ממש כבדה. היה ניראה כאילו כל הבגדים והאוכל שם. לא הצלחתי לסחוב את זה, אז סחבנו שלושתנו יחדיו.
"סאקויה, מה הכנסת לשם?" שאלתי.
"את כל הבגדים והאוכל." ענתה.
"אוי."שוב נאנחתי.
המשכנו לסחוב את המזוודה עד שניילה עצרה בקו אוטובוס. היא רחרחה את המושבים בדרך מוזרה והביטה לכל עבר.
"מה קרה?" שאלתי.
"מקס אמור לבוא עכשיו. הוא יעזור לנו להגיע לארמון של זאוס. אני חושבת שהארמון קרוב לפה. אבל לזאב יש חושים יותר מפותחים מזאבה."
"איך מגיעים ברגל לארמון של זאוס? כל בן אדם יכול להיכנס."שאלתי.
"לא. רק אנשים בעלי כוחות יכולים לראות אותו."
"יש לי כוחות?" הסמקתי.
"בטח. את הבת של הרמס, מה את מצפה?" ניילה גיחכה לה.
ישבנו בכיסאות של קו האוטובוס וחיכינו למקס. הוא לא התעכב ממש, ישבנו שתי דקות באמצע שום-מקום וחיכינו לו.
הוא הגיע. היו לו עיניי שקד, כובע בייסבול ופרווה אפורה. הוא היה ניראה שרירי וחסון. מגפיו היו מגפיי צבא ופניו נראו תמימות. ישר כשראה את ניילה הוא קפץ עלייה בחיבוקים. סאקויה השתעלה לצומת לב.
"אוי סליחה." מקס התנצל כשם לב שאני וסאקויה נמצאות.
"תכיר מקס, זאת לושס. לושס, מקס." ניילה הציגה אותי ואת מקס. לחצנו ידיים.
"זאת סאקויה. מקס, סאקויה." ניילה אמרה והציגה את סאקויה. הם לחצו ידיים.
"אז עכשיו אפשר להמשיך?" סאקויה שאלה בחוסר סבלנות.
"בסדר." מקס אמר ופנה את מבטו אל הדרך. הלכנו אחריו. הוא רחרח את האדמה ואת השמיים. הוא הביט לכל דבר בחשדות. ניילה עשתה כמוהו.
"יש פה ריח…" מקס הסיק.
"מוזר." ניילה השלימה אותו.
"זה לא הריח של הזהב. זה ריח של אבק." הוא אמר ולאחר מכן השתעל.
"אמרתי לכם שקרה משהו. זה בדיוק כמו בחלום שלי. הארמון מלא באבק."
"לא יכול להיות. הזהב של זאוס עמיד בפני כל גרגיר אבק." מקס לא האמין. "אלא אם כן.."
"מישהו גנב אותו." סאקויה השלימה אותו.
"כן. מישהו גנב את הזהב של זאוס. אף פעם לא ניקו את הארמון של זאוס, ידעו שהוא עמיד מלכלוך. אבל.. זה לא הגיוני. אי אפשר לגנוב את הזהב של זאוס. זה של זאוס. הוא מקפיד עליו ב10 עיניים."
"אני חושבת שאני יודעת מי זה." הסקתי.
"מי?" ניילה סאקויה ומקס שאלו אותי באותו הזמן.
"בואו איתי." אמרתי ומשכתי את שלושתם להמשך הדרך.
הלכנו למשך 10 דקות, עד שמקס עצר בבת אחת. הוא עיקם את פרצופו, כאילו הוא לא אוהב את מה שהוא רואה. או מריח.
"מה קרה?" שאלתי.
"הריח של האבק מתעצם. אני לא יכול ללכת לשם." מקס אמר.
"למה?"
"אני אלרגי לאבק." הוא אמר והשתעל לאחר מכן.
"אוי לא." אוכזבתי.
"אני מצטער. תמשיכו בלעדיי. ניילה, אני יודע שזה קשה לך, אבל תנסי לפתח יותר את האף. תנסי להריח כמה שאת יכולה." הוא אמר וחיבק את ניילה פעם אחרונה ונישק אותה בלחי. היא הנהנה ברצינות והתחייבה שתעשה כמה שתוכל. הוא נופף לנו לשלום והתחיל לרוץ משם.
"את מסוגלת ניילה? שאלתי אותה. היא הנהנה.
"אז נמשיך." אמרתי והמשכתי לצעוד קדימה.
אחר כך התחילו להיות גרגירי אבק באדמה החולית.
"אנחנו קרובים." ניילה הסיקה. המשכנו ללכת.
עמוד נתקל בדרכנו. עמוד עם שלט. על השלט היה כתוב:
' אין כניסה. רק לבעלי רשות.'
"בטח זה עוד כמה מטרים." סאקויה אמרה בעייפות והמשיכה ללכת.
המשכנו ללכת עוד איזה כמה מטרים ונתקלנו בשער הארמון. איך פתאום עמדנו על ענן? אני לא יודעת.
השער של הארמון היא חלוד והוא חרק כשניסנו לפתוח אותו. הוא גם היה מלא אבק. ליד השער היה שומר. שומר לבוש שחור עם רובה בכיס. הוא פנה אלינו.
"שלום לושס. מי אלה?" הוא פנה אליי, כאילו הכיר אותי. גם ניילה וסאקויה לא הבינו איך הוא מכיר אותי.
"אלה חברות שלי. אנחנו יכולות להיכנס?" אמרתי בקצרה.
"בוודאי." הוא אמר ופתח את השער. נכנסתי מבעד לשער, אך אז הוא עצר את חברותיי. "אך אלה לא. מצטער." הוא חייך חיוך ערמומי ודחף אותם מהענן. הייתי המומה.
שמעתי הד של צרחות.
"מה עשית להם?" מיששתי את החרב שלי לכוננות.
"הן יהיו בסדר, אל תדאגי." הוא משך אותי לדלת הראשית של הארמון. המוזר היה, שהשומר לא היה מי שהיה פעם. בפעם הקודמת שהייתי בארמון, שומר גדול וחזק היה בפתח. עכשיו היה שומר חלש ורזה.
מה קרה פה?
הדלת הראשית הייתה כמו הארמון. חורקת וחלודה. הארמון בכלל היה ניראה נטוש.
הוא הכניס אותי לארמון. הארמון היה מלא באבק בכל עבר, בדיוק כמו בחלום שלי. התקרה עדיין הייתה גבוהה ממש. עד שהיה קושי לראותה.
התמונות של הניצחונות המפורסמות של זאוס נעלמו מהמסדרון. במקומם היו חורים גדולים וריקים.
חרקים בכל מקום, קורי עכבישים.
המסדרון היה נטוש מאנשים. היה ניראה כאילו אף אחד לא צעד בארמון. עד שהגענו לחדר המפורסם של זאוס לקח זמן.
כשהגענו, לא היה כתוב על הדלת, 'החדר של זאוס.' היה כתוב על הדלת, 'חדרו של השומר.'
הבנתי את מי אני עומדת לפגוש. נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת החורקת והאפורה מאבק וחולדה.
הכס של זאוס היה ריק. היה את הבן אדם הכבול, בדיוק כמו בחלומי. אבל האדם במסכה לא היה שם.
"לושס, הגעת." בן האדם הכבול חייך אליי חיוך אומלל.
"מה קורה פה? מה קרה פה?" שאלתי.
"אל תצעדי עוד צעד אחד." הוא אמר.
"למה שאקשיב לך?"
"זאת מלכודת.." הוא לחש לי. מיד שומר הארמון בא לאיש והחטיף לו סטירה מצלצלת בלחי. ריחמתי עליו ולא הייתי מסוגלת לראות את זה.
"זאת לא מלכודת." השומר חייך חיוך עקום.
"אני.." לא ידעתי אם לזוז.
"למי את מאמינה? לבן אדם כבול מוזר או לבן אדם שהכניס אותך לפה?"
הבטתי לכל עבר. התפללתי שמישהו יעזור לי עכשיו. עברה דממה מביכה בחדר. השומר המתין לתשובה.
"איפה זאוס?" אזרתי אומץ לשאול.
"לזה הגעת? לא חבל?" הוא התחמק.
"איפה זאוס?" שאלתי שוב.
"לא אענה לך. אין לך שאלות אחרות, כמו איפה פלס?"
כמעט קיבלתי התקף לב מהשוק. פלס? מה היא עושה פה? השתתקתי מבהלה. קפאתי במקומי.
"מה עשיתם לה?!" עיניי נצצו מדמעות והלב שלי לא הפסיק לפעום בעוצמה.
"אענה לך, בתנאי שתגידי איפה הזהב."
"מה?" לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.
"איפה הזהב? תעני!" הוא התקרב אליי.
"אני לא יודעת!"
"את בת של הרמס. אל הסחורה, אל הגנבים. איך את לא יודעת?" הוא זעם.
"אני באמת לא יודעת.."
האיש האומלל סימן לי לברוח. אבל איך יכולתי לברוח? אסור לי לזוז. אלא אם עכשיו אני יכולה. אבל לא הייתי בטוחה אם לקחת את הסיכון. הייתי מבולבלת כל כך. הרגשתי שנופלת לידי פצצה מתקתקת.
"תפעילי את הכוחות שלך, נו." השומר אמר בחוסר סבלנות.
"אין לי כוחות."
"זה לא הזמן למשחקים!" הוא היה בטוח בדבריו.
"אבל אני לא יודעת להפעיל אותם, גם אם יש לי."
"את יודעת. תפעילי אותם כבר." הוא לא האמין לי. ניסיתי להפעיל את הכוחות שלי. רק לא ידעתי מהם.
ניסיתי להיזכר מתי היו לי כוחות. היו לי כוחות כשגל של זעם שטף אותי. או כשעצמתי את עיניי.
אז ניסיתי לשלבם. עצמתי את עיניי ודמיינתי שאני מושכת זהב. דמיינתי שאני בבנק ואני יכולה לקחת זהב. זה מה שדמיינתי כשהייתי קטנה. ואז תמיד היה לי שקל מתחת לכרית.
פקחתי את עיניי. הרגשתי שאני מסוגלת, הרמתי את ידיי למעלה וחשבתי על מגנט. הידיים שלי הרגישו זרם חשמלי מטורף, ומיד מטבעות של כסף ולפעמיים של זהב נמשכו לידיי.
השומר הסתכל עליי בשוק. המגנט הפסיק. בידיי נשארו המון מטבעות כסף וזהב.
"עכשיו תביאי לי." הוא הושיט את ידיו לכסף.
"אני רוצה קודם לראות את פלס."