ציפורן אדומה. פרק 24.

סליחה שזה קצר.
אולי יהיה בונוס. אולי.
————-
פרק 24:
"נו, בואי כבר!" סאקויה אמרה בחוסר סבלנות וניסה להקים אותי מהכיסא.
"רגע.." מלמלתי.
"את ניראת כאילו לא ישנת כל הלילה. שכחת שיש בית ספר?"
"באמת לא ישנתי. אתן יכולות ללכת בלעדיי?" שאלתי בעייפות.
"אוקיי, לא שאכפת לי." סאקויה אמרה ופנתה לצחצח את שיניה.
"אני כזאת מתרגשת! בית ספר!" אמרה ניילה בשמחה ועיניה נצצו. ואז נזכרתי שאני לא מסוגלת להיות לבד בבית. בטח מפלצת תתקוף אותי.
"רגע, אני אבוא איתכן! אין לי מושג אם תתקוף אותי מפלצת לבד. אני צריכה אותכם." אמרתי ושיניתי את דעתי מלישון.
"יש! תפגשי את החבר שלי! גם הוא בא ללימודים!" אמרה ניילה בשמחה.
"חבר?" שאלתי.
"לזאבים חייבים להיות חברים. אי אפשר לחיות כזאב בודד. זה כואב מדי. יש לי חבר בשם מקס. הוא כזה חתיך!"היא אמרה בהתרגשות. היא שמה נעליי אולסטאר גבוהות במיוחד והשמיעה מוזיקה רועשת.
"מה זה המוזיקה הזאת?!" סאקויה צעקה בשביל לגבור על עוצמת המוזיקה.
"מוזיקה יפה, זה מה שזה!" ניילה צעקה לה חזרה.
"אולי נצא כבר?!" צעקתי ובאותו זמן נעלתי את נעלי הספורט שלי.
"אוקיי!" סאקויה אמרה ופתחה את הדלת.
יצאנו לבית הספר. סאקויה וניילה המשיכו לריב, אני רציתי לישון כל כך ואיחרנו לבית הספר.
כולם היו בשיעור, מעתיקים מהלוח. המורה שרון כתבה על הלוח שאלות בנושא גיאוגרפיה.
"יופי, איך בא לי לא להיות פה." סאקויה אמרה בכעס והתיישבה. ניילה ישר קפצה על איזה מישהו, ניראה מבוגר, אוזניים מעלה מוסתרות, (הצלחתי לראותם) וזנב קטנטן שיצא מהמכנס. היא קפצה עליו בחיבוקים ובנשיקות. אף אחד לא הכיר את ניילה וסאקויה. אפילו הן לא נרשמו לבית ספר.
"מי אלה?" המורה שרון שאלה והצביע על ניילה וסאקויה.
"הן.. בדיוק רצו להירשם. הן באו אחריי, רציתי לשאול אם אפשר להירשם."
"חבל. ההרשמה לא פתוחה באמצע השנה. הן לא יכולות להתקבל עכשיו. אולי בשנה הבאה."
"יש!" סאקויה אמרה בשמחה, בניגוד לניילה, שהתעצבה להיפרד מחברה.
"אבל את, לושס, מוזמנת לשבת בכיסא וללמוד. אלה יכולות ללכת הביתה." שרון אמרה והצביע על הכיסא שלי. התבאסתי.
"ביי מקס," ניילה אמרה ונופפה למקס, שישב בעצב בכיסא. בינתיים סאקויה רצה מהכיתה.
לא למדתי כלום האמת. ישבתי והתחלתי לישון. מזל שאני בכיסא האחרון ולקח למורה 10 דקות לקלוט שאני יושנת.
"לושס!" היא צעקה.
"מ..ה?" מלמלתי. כל הכיתה צחקקה.
"שקט אתם!" הכיתה השתתקה שוב. "ישנת הלילה, גברתי הצעירה?"
"האמת שלא." השפלתי את מבטי.
"אני קוראת להורים שלך לקחת אותך. את לא תהיי פה בשביל לישון." היא גירשה אותי מהכיתה. שמחתי. החלום שלי זה היה לישון. הבעיה שההורים שלי במרחק של קילומטרים מפה. אז אמרתי לשרון שאני מסוגלת ללכת לבד וייקח שעתיים עד שההורים שלי יבואו. למזלי היא הבינה, אבל ביקשה שיחתמו לה על מכתב רע. האמת שלא היה אכפת לי.
הלכתי באטיות לביתי. לפעמיים ישבתי על ספסל ונמנמתי קצת. אחר כך הגעתי.
אנג היה כרגיל, בחצר. ניילה הייתה איתו ושיחקה איתו בכדור. אני מקווה שהוא לא יברח.
סאקויה ראתה טלוויזיה. יותר נכון זפזפה.
"כמה ערוצים יש לך?" היא שאלה.
"100." אמרתי בערך.
"זה גרוע. ביוון יש לפחות 2,000 ערוצים. "
"את גרה ביוון?" שאלתי והתיישבתי לידה בספה.
"כן. את חושבת שסתם פגשתי את זאוס? כולם שומרים בסודיות את האלים ביוון. אבל אני יכולה לגלות לך, כי את כבר יודעת על האלים. אני רק מגלה לך על יוון. מי שמגלה למישהו שלא יודע, מת במקום."(אורין, סליחה שהיא לא גרה ביוון.. פשוט יפן.. לא יודעת, היא לא כזאת מתאימה לאלים. אל תעלבי.)
"וואו. זה מדהים. איך הגעת להר האולימפוס ופגשת את זאוס?" נדהמתי והייתי ממש סקרנית לגבי זה.
"הם בוחרים מדי שנה אנשים ספורטיביים למדי. אני הייתי במקום ראשון. אז אני בערך חיילת. יכולתי לעקוף את ניילה אם זה לא היה ב3 בבוקר." היא אמרה בכעס.
"שמעתי את זה!" ניילה אמרה מתוך הגינה.
"למה שאכפת לי אם שמעת את זה?!" סאקויה החזירה לה בעוקצנות.
"למה את כל כך כועסת על ניילה? מה היא עשתה לך?" שאלתי.
"זאבים." היא סיכמה במילה אחת. "הם תמיד יבגדו בך. קשה להאמין שזאוס בחר בזאבה." הפעם ניילה לא אמרה מתוך הגינה, 'שמעתי את זה.' אני חושבת שהיא נעלבה בשביל להגיד את זה.
"זה לא קצת.."
"גזעני?" סאקויה השלימה את המשפט. "כן. זה גזעני. זאבים בגדו בי, אז אני לא מתכוונת לתת את האמון שלי להם שוב."
"את רוצה לדבר על זה?" שאלתי.
"אין לי חשק. את תביני הכול בעתיד." היא אמרה בדיכאון והמשיכה להעביר בין הערוצים בטלוויזיה. היא לא זרקה לי אפילו מבט אחד לכל השיחה. "יש משהו לאכול?" היא שאלה בלי קשר.
"אני חושבת.." אמרתי וניגשתי למטבח. פתחתי את המקרר. היה תפוח ירוק, ענבים ירוקים, מלון, עוד פירות, פירה מוקפא, עוף קפוא, שניצל ודם. דם?!
ישר סגרתי את המקרר בפחד. מה דם עושה לי במקרר? ועוד בצבע אדום? זה לא יכול להיות.
"סאקויה,"
"מה?"
"מה עושה לי דם במקרר?" שאלתי בפחד.
"מה?" היא סובבה אליי את מבטה.