ציפורן אדומה. פרק 23.

פרק 23:
כולנו ישבנו בשולחן, אכלנו ספגטי בשקט. אימי ניסתה לא להסתכל לטיגריס שעמד מולה, אבי השפיל את מבטו, סאקויה אכלה במהירות וניילה ליטפה את אנג בינתיים. (אילנה, או wolf moon, אני לא יכולה עכשיו לשנות, כי חשבתי שהשם שאמרת זה הגזע שלו. אז מצטערת על השם.. מקווה שלפחות אהבת אותו.) אימי סיימה את הצלחת. היא קמה ממקומה, בלי להביט בטיגריס ורצה לחדרה. יקח לה זמן להתרגל. אני, לא היה לי אכפת. אחרי כל מה שעברתי, טיגריס כזה חמוד יכול להפחיד אותי? אכלתי במהירות את הספגטי והזמנתי את ניילה וסאקויה לחדר. בינתיים הטיגריס יצא החוצה, לגינה. שם הייתה מלונה, במיוחד בשבילו. היה לו קצת קשה להיכנס, כי בכל זאת, זה של כלבים, אבל, הוא הצליח.
כולנו נרדמנו ליום חדש. אני לא ממש נרדמתי אפשר לומר. סאקויה ישנה בשנייה אחת, ניילה ליטפה פעם אחרונה את הטיגריס שלה, שהיה בגינה ואז חזרה לישון. אני נרדמתי. אבל אחרי החלום לא יכולתי להירדם שוב. אז מה היה החלום הזה? עכשיו אספר.
ישנתי, ככה לתומי, מתפללת לאלים שמפלצת ביום הבא לא תטרוף אותי ופתאום, ראיתי שיצאתי מהגוף שלי. בדיוק כמו איש מת. שהנשמה שלו תמיד תחייה, אבל הגוף יישאר. אז ראיתי את עצמי יושנת. חשבתי שזהו, אני מתה. אבל אז, הופעתי שוב בארמון של זאוס. וואו כמה זמן לא הייתי בו.
הארמון שלו לא היה בדיוק ארמון, אפשר לומר. הוא השתנה לגמרי. אך זיהיתי שזה הוא, בגלל התקרה הגבוהה. לא ראיתי את זאוס, ראיתי את הבן אדם הזה, במסכה. האדם השחור בחלום הקודם שלי, שחטף את האדם שהתפלל לזאוס לרחמים. אז עכשיו זה השתנה. הוא ישב בכיסא של זאוס ולידו היה כבול אותו הבן אדם שנחטף. השתעלתי מהאבק הענק ששרר שם. למזלי, האיש לא שמע את השתעלותי. הארמון היה מכוסה באבק, כאילו לא ניקו אותו מלפני 200 שנה. הג'וקים בארמון חגגו, לכלוך בכל מקום, זהב מלוכלך. (אף פעם לא חשבתי שזהב יכול להתלכלך.)
הייתה דממה בחדר הארמון. אף אחד לא אמר מילה. ראיתי חיוך קטן וזדוני מופיע בפניו של היושב בכיסאו של זאוס. הוא הטיח במקל המפורסם של זאוס, כאילו זה בעצם הוא. אבל זה לא יכול להיות. זה לא הגיוני.
הבן אדם שהיה כבול בשרשראות היה ניראה אומלל. הוא השפיל את מבטו לרצפה המלוכלכת.
ריחמתי עליו מבפנים. אבל פתאום, הוא הרים את מבטי אליי. עיניו היו כחולות כמו השמיים והוא התחנן לי, שאעשה משהו. נבהלתי. לא ידעתי מה הוא רוצה. הבן אדם על הכיסא המפואר לא התייחס אליי. היה ניראה שהוא יודע שאני פה, אבל הוא התעלם. בן האדם הקשור סימן לי לברוח מפה.
הייתי קפואה במקום. לא הייתי מסוגלת לזוז. הרגשתי שהפחד משתלט עליי. אז הרגו אותי כשישנתי? זה לא הגיוני. אני בחלום? אבל ראיתי את הגוף שלי. נשמתי נשימה עמוקה, מנסה לא לנשום מהאבק הזה. קמתי ממקומי וברחתי משם. רק עכשיו, הבחור במסכה התייחס אליי. הוא קם ממקומו וברח אחריי. הוא הצליח לגעת בשיערי. אז התעוררתי.
קמתי ממקומי במיטתי. הפניתי את מבטי לחברותיי. היה ניראה שהן עדיין ישנות. פניתי לעבר הסלון. היה חושך. הדלקתי את האור וראיתי שהכול בסדר. באתי לחדר של הוריי. הם גם ישנו. הלכתי למלונה של אנג. הוא גם ישן. לא רציתי להפריע לו בליטופים, אז הלכתי.
לא הייתי מסוגלת לעצום עיניים. החלום כל כך הפריע לי. הוא עמד להשיג אותי. איך התעוררתי בדיוק? מה קרה? למה הארמון של זאוס התהפך? למה הוא לא שם?
שוב שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות, שלא פסקו. כל שנייה וצצה חדשה.
קראתי ספר, את כל הספר. במשך 7 שעות, עד שמישהו התעורר, קראתי ספר. האמת, שלא ממש התרכזתי בו. העיניים שלי היו מתות לישון, אבל אפילו לא הייתי מסוגלת למצמץ. מצמצתי מדי פעם, אבל לא כל שנייה. בעצם, לא התרכזתי בו בכלל. בעלילה לא התרכזתי, בכלום. רק קראתי את המילים במהירות. רק להעביר את הזמן. אחר כך התפללתי לאלים שהחלום הזה לא אמיתי, שאני סתם מדמיינת.
עד שמישהו התעורר, ב7:13 (אם להיות מדויקים,) זה היה כבר לבית ספר.