ציפורן אדומה. פרק 21.

6 תגובות בפרק האחרון? ריגשתם אותי :')
————
פרק 21:
ניקיתי את האבק עם המטאטא. האבק היה בצבע זהב. ליד האבק היה את החרב. החרב הזהובה של מריה. לא היה לי מושג מה לעשות אייתה. שמרתי אותה בארוני שבחדרי.
לא היה לי אומץ לזרוק את האבק לזבל. בכל זאת, היא הייתה מיוחדת. לקחתי את האבק וקברתי אותו בגינה. עשיתי סימן שיראה שזה הקבר של מריה. ציירתי עיגול קטן, שמסמן את המקום. גם לא רציתי שהוריי יחשדו כשיראו קבר. אז העדפתי להסתיר את זה.
לאחר מכן, לא היה לי אומץ גם לשמור חרב של מישהו מת. אז לקחתי את החרב וקברתי אותו יחד עם האבק. מריה רצתה שזה תמיד יישאר אייתה.
אז ככה שבסוף, ישבתי בספה, מול הטלוויזיה, צופה ב"פושעת" הנמלטת, רואה מרחוק את העיגול שסימנתי, איפה שיש את הקבר של מריה.
אני לא מאמינה שעדיין ההורים שלי לא הסדירו כלום. עדיין חושבים שאני רוצחת בבית הספר.
דפיקות נשמעו בדלת. ברור שאלה הם הוריי. ואולי סונוס גם יישאר. אבל אני אגיד לו שמריה מתה ועכשיו הוא רשאי לחזור לאנג'לס. בטח לא היו לו כול כך הרבה לקוחות מאז שהיא באה.
פתחתי את הדלת. רק הוריי הופיעו שם. הם היו נראים תשושים מהעבודה. הם ישר קפצו על הספה.
"אתם עדיין לא הסברתם למשטרה את הכול?" שאלתי.
"לא.. אחר כך.. אנחנו עייפים."
"איפה סונוס?"
"הוא כבר חזר ללוס אנג'לס. איפה מריה?"
"אמ.." תהיתי איך לענות להם. "היא עזבה יחד איתו. כנראה יש פנימייה שם שתתאים לה."
"מוזר, ראיתי את סונוס עוזב לבד." אבי חקר.
"היא… התקשרה אליו לחזור ולקחת אותה."
"לא ידעתי שלסונוס יש סבלנות כזאת. טוב, עכשיו חזרנו להיות משפחה."
ישבתי אייתם יחד בספה. תהיתי אם זה הזמן לעשות את ה"שיחה" שרציתי לעשות.
"אימא… אבא.." אמרתי, משפילה את ראשי. אך אחר כך הרמתי אותו והסתכלתי על שניהם בעיניים. "הגיע הזמן שנדבר." אמרתי בשיא הרצינות. הוריי הסתכלו שנייה אחד על השני אבל אז חזרו אליי.
"על הרמס?" אימי שאלה.
"גם. אני רוצה לדעת מי אימא שלי באמת."
"טוב, מכיוון שהיא הייתה בת תמותה, אז אגיד לך. לא יבואו מפלצות בגלל בת תמותה." אבי אמר והשפיל את מבטו.
"הייתה?" נבהלתי. שניהם הנהנו ביחד.
"היא מתה בלידתך. הרמס ידע שאת מיוחדת. שיש לך כוחות עצומים, שמקשים על הלידה של האישה. לאחר שהיא באמת מתה, הרמס לא יכל לטפל בך. היה לו הרבה דברים לעשות. הוא אל, בכל זאת. אז הוא מסר אותך לאימוץ כבר ביומך השני. הוא ידע שלא יוכל לטפל בך כמו שצריך והוא רצה למסור אותך לאימוץ. בהתחלה, הרמס רצה לעשות הפלה עם אשתו. הוא לא רצה שתיוולדי. הוא ידע שיהיה לו בית דין ארוך לאחר מכן. אני ואביך היינו חברים טובים של הרמס. הכרנו אותו, אהבנו את האלים. והוא סמך עלינו, שנטפל בך כמו שצריך. לאחר מכן הוא ברח. רק עכשיו, כשהוא ראה שאת עומדת להתאבד, הוא לא וויתר עלייך."
"רגע, רגע, אחד. אתם יודעים שניסיתי להתאבד?" עצרתי אותם.
"הוא גילה לנו, ברור." אבי ענה.
"אני.. לא מאמינה. הוא רצה לעשות הפלה?"
"הוא לא ידע שאת ילדה כזאת מיוחדת וגם הוא לא רצה לגדל אותך לעולם שאין לך אימא ואבא שלך אל שלא יכול לראות אותך כל היום. הוא ידע שתשנאי אותו. את חייבת להבין אותו."
"אני באמת שונאת אותו." אמרתי בכעס.
"את לא. תחשבי קצת ותירגעי. אני יודעת שהכול בבום אחד, אבל תנסי לספוג הכול."נאנחתי. איזה תשובה צפויה. צפוי גם שאשנא אותו. לא רציתי ליראות את האבא הביולוגי שלי בחיים.
"אני הולכת," אמרתי וקמתי מהספה.
"לאן?" אבי שאל ועצר אותי.
"לחדר. אל תעזו לפתוח את הדלת." הבטתי בהם בכעס.
"טוב." שניהם נאנחו.
טרקתי את הדלת בחוזקה. נעלתי אותה בעזרת מפתח. צנחתי על מיטתי וכבר הכרית שלי הייתה סחוטה מדמעות. מפלצות רודפות אחריי רק בגלל שאני בת של אל. זאת לא אשמתי! אני בסך הכול בן אדם רגיל עם כוחות! מה הם רוצים ממני?
הבטתי בפלאפון של פלס, הנראית קורבן בגלל גורלי. בגללי היא נעלמה. רק בגללי. אני אשמה בכול. אני לא רוצה כבר להיוולד. באמת היה עדיף שאימי תעשה הפלה.
מי היא הייתה בכלל? אני לא מבינה את זה. לא רציתי לשאול את הוריי, כי בטח יגידו דברים צפויים, כמו: היא הייתה אישה נהדרת, טובה, מתוקה. אין דבר כזה אישה כזאת! בטח היה בה משהו שהיא שנאה. משהו שהיא הייתה מעדיפה למחוק מהאישיות שלה. זה לא יכול להיות. אני רוצה להכיר אותה באמת. עם כול החסרונות. חבל שלא הספקתי ואני בעצם הרגתי אותה. אני בעצם גרמתי למוות שלה.
לפתע, מישהו דפק בדלת. ציפיתי שזה הוריי.
"די כבר, אני לא רוצה לראות אף אחד!" יללתי.
"תפתחי כבר."הקול היה מוכר לי למדי. זה לא היה אבא שלי או אימא שלי. זה היה גברי, דבר ראשון. דבר שני, הקול שלו היה הפוך משל אבא שלי. אבא שלי עם קול רך, זה היה קול חזק וכבד.
"מי אתה?" שאלתי בפחד.
"את לא מכירה אותי?" הוא שאל. נזכרתי. הנער.
"תעזוב אותי בשקט." לחשתי.
"איך אעזוב אותך? הרגת את מירה. את מירה הרגת. עברת כבר את הגבול."
"היא הייתה מפלצת! היא הפכה לאבק!"
"אז למפלצות אין זכויות?" הוא היה נשמע לנעלב לשנייה.
"תעזוב אותי." התעלמתי מהעקיצות שלו.
"אני לא אעזוב." הוא אמר שוב. "תפתחי את הדלת, או שנעשה את זה בדרך הקשה."
"תפתח כבר בעצמך."
"בסדר." הוא אמר והדלת נעלמה. מרחוק ראיתי את הוריי מורדמים.
"מה עשית להורים שלי?!" קפצתי כשראיתי אותם ככה.
"סוד." הוא חייך חיוך זדוני. הוא היה ניראה כרגיל, עור חיוור, עיניים שחורות ורגש אדיש.
"תיזהר ממני." נזכרתי שעדיין יש לי את הרובה בכיס. מיששתי גם את החרב וגם את הרובה.
"יש לך חרב של הרמס ורובה משופר. פשש, כל הכבוד." הוא אמר בציניות.
"תיזהר ממני." חזרתי על עצמי.
"אני לא רוצה." הוא אמר והוציא רובה ענק עם חרב משופדת מברזל. נבהלתי והלכתי אחורנית. "הנשק שלך זה כלום בניגוד אליי." הוא אמר וכיוון עלי את הנשק.
"אתה פשוט רוצה להרוג אותי?"
"הרגת את מירה, עברת את הגבול." הוא התקרב אליי.
משום מקום, יצאו מחלון החדר שני בנות. אחת עם שיער אדום קצר ופוני שמכסה לה את עין ימין. היה לה שני רובים בידיים.
השנייה הייתה עם צמות לבנות, עיניים כחולות והיא הייתה עם שני חרבות קטנות בידיים.
חשבתי שהן יכוונו אליי, אך לא, להפך, אל הנער.
"יפה.. קנוניה צמחה פה." הוא לגלג.
"מצחיק, מצחיק. מצחיק יראה המוות שלך." האישה עם השיער הלבן אמרה באכזריות. האמת שאותי זה הצחיק. הנער לא הזיז עפעף מרוב אדישות.
"כנראה שלושס לא מסוגלת להתמודד לבד עם המוות שלה. אני הלכתי, לפחות אני מתמודד לבד עם הגורל." הוא אמר ויצא מהבית.
הבטתי בשתיהן בתדהמה. מאיפה הן צצו?