ציפורן אדומה. פרק 2. בונוס!!

פרק 2:
הלחץ באוויר היה מדהים. כואב ממש, אבל מדהים. הרגשתי שאני לא מסוגלת לשמוע כלום.
אבל לא התרכזתי, התרכזתי בזה שאני הולכת למות.
צרחתי כל הדרך למעלה.
בום! הראש שלי נתקל במשהו.
המשהו הזה, היה המגנט למשיכה שקרתה.
המגנט הפסיק לפעול. הרגשתי שאני עומדת ליפול. אבל אחזתי במהירות במשהו הזה.
מישהו הושיט לי את היד, ידעתי שאין לי כבר מה להפסיד, אז הוא הרים אותי למעלה.
היינו מעל רצפה בשמיים. ראיתי מולי נער גדול, חזק, חסון ושיער שחור היה לו. עיניו היו כחולות ומלאות נשמה.
"בואי כבר." הוא הוציא את ידו מידי וליווה אותי לבית גדול שהיה באמצע השמיים.
הבטתי במסדרון. המסדרון היה מזהב, תמונות של שמיים וברק בתצוגה.
הרגשתי כבר מי זה מהתחלה. זאוס. אל השמיים.
המסדרון משך נצח. הוא היה ארוך כל כך. עד שהגענו לחדר אחד בסוף. ה- חדר של זאוס.
לא האמנתי שבגלל לק אדום אני עכשיו בביתו המפואר של זאוס.
השומר עדיין היה לידי. הוא שמר עליי, משום מה.
פתחנו את הדלת של זאוס. זאוס הגדול ישב בכיסא הענקי והעצום.
דבר ראשון: הקירות היו עשויים זהב גם, אוצרות בכל מקום, ברקים נדירים עד מאוד.
דבר שני: לזאוס בהחלט לא היו פנים שמחות.
הוא היה כועס, פניו היו אדומות כמו עגבנייה, הזקנקן שלו התעקם קצת מרוב כעס.
עיניו הכחולות כמו השמיים היו נראות כמו עיניים בסערה.
"לושס, לושס." הוא אמר בכעס.
קדתי קידה.
"כן, הלורד זאוס?" אמרתי בפחד.
הוא הזיז את האדמה בעזרת מקלו. הוא הטיח אותו ברצפה. נפלתי אחורנית.
" למה עשית את זה? את בצד שלנו או בצד של האויב?"
"אני באמת בצד שלכם, אני נשבעת באלים, זאת הייתה טעות. בבקשה, בבקשה אל תהרוג אותי." דמעות היו בעייני.
"תקומי!" הוא הטיח שוב את המקל, שהקשה עליי לקום. אבל הצלחתי.
"אני לא אהרוג אותך." הוא התכופף עד שהיה במבט שלי.
"אז.. מה תעשה?" שאלתי בפחד וברעד.
"זה לא עניינך. אבל יגיע עונשך, נערה צעירה." הוא אמר באכזריות.
ברור שזה ענייני! זאת אני! זה הגוף שלי! אבל לא הוצאתי מילה מהפה.
"לפחות הורדת את הלק הזה. אם לא היית מורידה, לא הייתי מרשה שתיכנסי לארמוני." אה, יופי, אז אם לא הייתי מוחקת, לא הייתי נענשת?
"אני מבקשת אלף סליחות. אני לא התכוונתי."
"אנחנו עכשיו בעניין אחר, לושס." הוא אמר באדישות, לא מתייחס לסליחות שלי. "את רצית שאמחק לך את הזיכרון בהר האולימפוס?" אוקיי, ממש לא ציפיתי לזה.
"אני.." התחלתי לגמגם. פחדתי שזאת מלכודת.
"תעני!" הוא הטיח שוב את מקלו. הפעם הצלחתי לשמור על איזון במשקל. "זאת לא מלכודת. אם זה מה שאת חושבת." כן, זה מה שאני חושבת.
"כן. אני רוצה למחוק את הזיכרון." השפלתי את מבטי. לזאוס היה חיוך ערמומי, כאילו התוכנית שלו מתחילה להתגשם."אבל.." היה לי תנאי. הוא סובב את ראשו אליי במיידית, שאני לא אהרוס לו כלום.
"תמחק גם של פלס. אני לא מסוגלת לראות שהיא יודעת שיש אלים ואני לא."
"פחחחח." הוא צחק בלגלוג. "פלס? הפחדנית הזאת? פחדים כאלה לא מגיעים אפילו לא אצבע של הרגל שלי!"
נעלבתי. חייבת להגיד את זה.
"אז אני לא רוצה שתמחק לי את הזיכרון." חייכתי בחיוך ניצחון, ידעתי שאני הורסת לו את התוכנית.
אבל החיוך שלו עדיין נשאר ערמומי.
"אהה. לא רוצה שנמחק לה את הזיכרון, בסדר. אז איזה מוות את מעדיפה?" הוא שאל באכזריות.
בלעתי רוק בגרון. למה לעזאזל לא חשבתי על זה? עצמתי את עייני בלית ברירה ואמרתי:
"אני מעדיפה למחוק את הזיכרון."
"כל הכבוד." החיוך הערמומי שלו עדיין היה קיים. הוא רק התעצם.
"מחר ניקח אותך לשם." הוא הרים אותי בעזרת אצבעותיו, יוצא מהארמון שלו. צעד אחד מלפני להפיל אותי, שאלתי:
"רגע אז למה הבאת אותי לפה?"
"להביא אותך להר האולימפוס, המיוחד במינו, כשאת אפילו לא אמרת אם את רוצה שנמחק לך?"
הנהנתי. יצאתי טיפשה.
הוא זרק אותי.
הלחץ באוזניי עלה במיוחד.
הרגשתי שאני עומדת ליפול. אבל לפתע, נחתי ברכות לגמרי, כאילו נפלתי נפילה קלה, קפיצה כזאת.
פלס ישבה שם עדיין, בוכה.
כשהיא ראתה אותי, החיוך שלה עלה על הפנים. היא חיבקה אותי חזק.
כשנגמר החיבוק, הסתכלתי עלייה ברחמים.
"מה קרה?" היא נבהלה.
"מחר מוחקים לי את הזיכרון, בהר האולימפוס." השפלתי את ראשי. היא חייכה.
"אז למה את עצובה? זה עדיף מאשר מוות."
"עדיין, לא ימחקו לך."
"אז.. אני אדע על האלים ואת לא?"
הנהנתי.
"לא נורא, אלים זה לא כזה משהו שחייבים לדעת. אני אעשה את עצמי כאילו שאני לא יודעת מזה."
"אבל כשאני אקנה לק אדום או דברים כאלה, את לא תוכלי להגיד לי כלום." עיניי נצצו.
"לא יקרה כלום, תסמכי עליי." היא חייכה חיוך קלוש.
"טוב." ניסיתי לסמוך עלייה.
"חחחח את באמת מאמינה לה?" קול הדהד בראשי. התרחקתי ממנה בבהלה. היא הסתכלה עליי בתדהמה.
"מי אתה?" שאלתי בראש.
"אני השומר עלייך, ממזמן שמרתי עלייך. עד שבגדת בנו.. חחח. את עוד תראי מה זאוס יעשה לך בהר האולימפוס."