ציפורן אדומה. פרק 18

סליחה שזה קצר. אולי מחר לא אעלה, לא בטוח.
—————————
פרק 18:
"למה?" אימי שאלה בתמימות.
"כי יש לי הרגשה."
"הרגשות לא תמיד נכונות. תבדקי, לא יקרה כלום."
"את בטוחה?" שאלתי.
"כן." היא אמרה.
"טוב, אני הולכת, להתראות אימא."אמרתי עם לב דופק.
"ביי, נתראה בבית." היא אמרה וניתקה את הטלפון.
הכנסתי את הטלפון לכיסי יחד עם החרב ונכנסתי לבניין הנטוש.
אבק בכל מקום, זהב ישן, המון אבל המון מראות משונות. כל המראות הסתדרו בשורה.
הם היו סביבי והיה רק פתח אחד לצאת מהם. היה שקט בצורה מפחידה. הלב שלי לא הפסיק לדפוק והרגשתי שאני שוב מסתחררת. לאחר שהתחלתי להירגע, הרגשתי שהרגשות שלי הולכים, עורי היה חיוור ולפי המראות שהיו מולי, עיניי היו שחורות. אוי לא, נפלתי שוב להפנוט.
המים כנראה גרמו לזה. אז השומר כבר לא שולט עליי?
שמעתי צעדים חורקים ברצפת העץ הישנה. לא נלחצתי. נשארתי במקום. אולי הייתי מהופנטת, אבל הייתה לי הרגשה שאני עדיין יכולה לשלוט על עצמי. הוצאתי את החרב והתכוננתי לתקיפה.
אישה הייתה בעיניי. שיערה היה שחור, עם תלתלים ומפוזר. עיניה היו לבנות והיא חייכה חיוך זדוני. היא גם הוציאה חרב משופד וגדול, מזהב טהור.
"מי את?" שאלתי.
"את צריכה לדעת לבד." היא אמרה במסתוריות. "שמי הוא מריה. נעים מאוד." היא אמרה והושיטה את ידה ללחיצה. עמדתי ללחוץ אבל היא התחמקה.
"צריך להיות חכם. הרגע יכולתי להפיל אותך בעזרת היד שלי, אם היית לוחצת. אבל זה לא משנה עכשיו." היא אמרה.
"איפה קרוב המשפחה שלי?" שאלתי במיידי, מתעלמת ממה שהיא אומרת.
"למה שאגיד לך." היא אמרה בחוסר עניין ושיפדה את החרב שלה.
"אז את רוצה קרב?" שאלתי.
"לפני זה." היא אמרה ואיימה לשבור את המראה. "אם אדחוף את המראה הזאת, כל המראות ישברו. את יודעת מה קורה למי שמסתכל על מראות שבורות?" הנהנתי.
"מזל רע." השלמתי.
"כן. בדיוק. אז.. קודם נפיל את כל המראות."
"זה לא יעזור לך. יש לי מזל טוב מאלת המזל. מינה."
"את חושבת שבאמת יש לך מזל? מינה עכשיו בכלא. היא לא תוכל לעזור לך. אבל מזל רע תמיד יהיה לצידך." היא צחקה צחוק מרושע. הרגשתי שהלב שלי נצבט. אבל לא ראו זאת על פניי.
"אולי נלחם ותפסיקי להשתפן?" אמרתי באומץ.
"חושבת שאת אמיצה?" היא אמרה וכיוונה את חרבה אליי. הנהנתי. "סבבה." היא הוסיפה והתנפלה עליי. במהירות היא קירבה את חרבה לצווארי. היא העמידה אותי בעוד שהחרב ליד צווארי.
"חחח, אפילו להילחם את לא יודעת. מאיפה האומץ? זה לא אומץ, זאת טיפשות. חבל שאת עכשיו עומדת למות." היא צחקה עליי.
"ת..פ..סיקי." אמרתי בקושי רב.
"אני ככה קרובה להרוג אותך, לושס. כדאי שתוותרי."
"מה את רוצה?" שאלתי.
"אני רוצה את החרב." היא הביטה בחרב שהיה על ידיי.
"מצטערת, אבל אני לא נותנת את החרב של הרמס." אמרתי בשלילות. היא מיד מהשוק הסירה את חרבה מצווארי.
"הרמס?" היא הרימה גבה. "יכול להיות. זה ממש דומה לו. את יודעת מה? אשחרר אותך. אבל בתנאי אחד."
"מה?" שאלתי.
"בתנאי שאני 'כאילו' חברה שלך. אני אבוא איתך לביתך. אם לא תגלי לאף אחד, לא אהרוג אותך."
"זה לא נקרא שחרור. זה נקרא כלא."
"הבנתי. את מעדיפה כלא." היא אמרה והחזיקה בידיי בחוזקה.
"כלומר.." אמרתי בחוסר אונים.
"מה?" היא חיזקה את היד שלי.
"בסדר.. בואי כבר.." אמרתי, רק להשתחרר מאחיזתה.
"יופי, יש לנו את קרוב המשפחה שלך, שבשמחה יסיע אותך." היא חייכה חיוך ניצחון ושיחררה אותי. מהפתח יצא קרוב המשפחה שלי, סונוס. התנפלתי עליו בחיבוקים. הכרתי אותו מלידתי, אך עדיין לא הבנתי למה הוא עזב.
"אני התגעגעתי אלייך.." הוא אמר כשדמעות נצצו בעיניו.
"סונוס, אל תבכה." מחיתי את דמעותיו היורדות.
"יופי איחוד משפחתי, לא אכפת לי." היא אמרה בכעס ובחוסר סבלנות והפרידה אותנו. "עכשיו הגיע הזמן שסונוס יסיע אותנו." היא הביטה בסונוס הנראה אומלל. הוא הנהן.
"עכשיו נלך." היא אמרה וגררה את שנינו מהבניין הנטוש.