ציפורן אדומה. פרק 17

פרק 17:
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. חשבתי על זה שעכשיו אני מוגנת, שיש לי חרב בכיס, הרמס שומר עליי מלמעלה. לא נשכח על איך שמינה שפכה עליי את כל האבקה, שיש לי מזל טוב עכשיו. עד עכשיו הוא לא האיר לי פנים, אבל אולי עכשיו כן.
מעניין איפה מינה עכשיו, אם היא ניצחה את זאוס, או שבסוף הם עשו שלום אחד עם השניה.
ומה המים האלה בכלל עשו לי? הם לא ישפיעו עליי, נכון? או שכן?
האוכל במזוודה התקלקל כליל. אני מופיעה בשער העיתון, טורקת על בן אדם "מסכן" ומוציאה לו את היד. ככה זה התקשורת, מאשימים את בני האדם הלא נכונים. הטחתי בעיתון. קימטתי וקרעתי אותו, הוצאתי עליו את כעסי.
לא היה לי מה לאכול, ברור שלא יכולתי להראות את עצמי במלון או מסעדה.
עדיין הייתי בלוס אנג'לס, מנסה לכסות את פרצופי מפני העיתונאים.
מצאתי ברחוב פלאפון, בדיוק כמו של פלס.
פלאפון חכם, מסך מגע, אפליקציות. גם המגן אותו דבר, מגן של דובי חמוד בצבע חום.
זה הזכיר בי געגועים נוראיים, בכיתי על הפלאפון.
ברוב המזל, הפלאפון היה דלוק. הייתה לו סוללה והוא היה נראה תקין לגמרי.
חיטטתי באנשי הקשר. השם שלי הופיע שם. נבהלתי.
"לושס- 0569595231" (הערת הסופרת- זה מספר שהמצאתי.) זה באמת המספר שלי.
חייגתי אליו. במוזרות היה לפלאפון שיחות. אבי המאמץ ענה. הרגשתי את הלב שלי דופק בחוזקה. קולו היה נשמע עצוב ומדוכא.
"הלו?" שאלתי כשענה.
"זאת לושס?"
"כ..ן.." אמרתי בגמגום.
"לושס! התגעגעתי כל כך… איפה את? אנחנו כל כך מתגעגעים.. למה את מופיעה בעיתונות ככה? זה דבר שיצא מהקשרו? בבקשה תגידי לי שזה יצא מהקשרו… אני לעולם לא אאמין שהבת שלי רוצחת."
"זה יצא מהקשרו אבא.." אמרתי בצרידות ושמעתי נשימת רווחה בקו. "אני מצטערת על הכול… אבל המשטרה רודפת אחריי. איך אחזור הביתה?" דמעות ירדו מעיניי בשקט.
"אני סולח לך מתוקה. תוכלי להסביר לי איך זה קרה?"
"עדיין לא. אבל.. אספר לך שהבן אדם שהוצאתי את ידו רצה לרצוח אותי. הוא רדף אחריי, באמת. טרקתי עליו את הדלת, אבל לא ציפיתי שזה יקרה. בעטתי בו מחוסר אונים. בבקשה תאמין לי."
"אני מאמין. הכול בסדר." הוא ניסה להרגיע אותי.
"אני.. תגיד את האמת." נשמתי עמוק כשהתכוננתי לשאלה. "אני מאומצת?" דקות שררה השתיקה בקו.
"איך הגעת לזה?" הוא שאל.
"אני לא אוכל לגלות לך. אסור לי."
"אבל אני אבא שלך.."
"אתה לא!" התפרצתי. הוא שתק. "אתה לא אבא שלי ואני יודעת! מתי תודה שאני מאומצת?!" צעקתי וכמעט שמעו את צעקותיי. מזל שהייתי מאחורי בניין נטוש.
"היה אסור לי לגלות לך.. עד שהוא יגלה לך.." הוא אמר.
"הרמס?" שאלתי. הוא שתק שוב. "תגיד את האמת."
"כן." הוא אמר בחוסר ברירה.
"אפשר את אשתך?" לא האמנתי שלא אקרא לה אימא, אבל כבר ידעתי שזאת לא היא.
"היא לא אימא יותר?" הוא שאל בצרידות. הרגשתי שאני נחנקת מבפנים. "את יודעת, אולי את מאומצת, אבל אנחנו ההורים שלך. אנחנו לא נטשנו אותך כמו הורייך הביולוגים ואת יודעת שהיה אסור לנו לספר, עד שתגלי בעצמך."
"אז.." נשמתי עמוק. "אפשר את אימא?" לאחר כמה שניות אימי נשמעה בקו.
"לושס? גילית הכול?" היא שאלה.
"כן."
"כולנו מתגעגעים אלייך.. באמת! קשה לי לחשוב איך אחיה בלעדייך. אני מרגישה שהחיים שלי כבר אומללים. בבקשה תחזרי, בבקשה." לא ידעתי איך לענות לה. למרות שהתפתיתי לגמרי.
"טוב. אבל אני בלוס אנג'לס.." נכנעתי.
"אל תדאגי, יש לנו קרוב משפחה שם. נבקש ממנו להסיע אותך. הכול יהיה בסדר ואת תחזרי לושס. אנחנו נדאג לך יותר מאי פעם. רק תחזרי." היא התחננה.
"בסדר אימא. ופלס?" היא שתקה. "אימא?" שאלתי שוב.
"פלס.. נעלמה."
"אני חושבת שמצאתי את הפלאפון שלה. איך את חושבת שהגעתי אליכם?"
"באמת? זה אומר שהיא עוד חייה… איזה מזל. אנחנו נמסור להוריה."
"כן. אני אבוא עם הפלאפון שלה." כמה שהיה לי חשק לחפש אותה, התגעגעתי לבית. "רק.. איפה הרחוב של הקרוב משפחה?"
"הוא בשכונה מזאוס, רחוב אבמינה, בניין 90\10." הבטתי בשלט הרחוב הקרוב, הייתה לי הרגשה רעה. הבטתי במספר הבניין הנטוש שמולי, המספר שלו היה 90.
"אימא…" שאלתי.
"כן?"
"אני לא חושבת שהוא שם יותר.." הבטתי בבניין הנטוש.