ציפורן אדומה. פרק 16. בונוס!

לקחתי את הרובה, כיוונתי אותו על לבי.
"להתראות עולם…" לחשתי מילים אחרונות. לפתע הרגשתי יד נוגעת בליבי. הרמתי את מבטי.
בן אדם נועל סנדלים בעל כנפיים, חובש כובע בעל כנף ומחזיק במטה שעליו מפותלים שני נחשים חיים, הופיע בפניי.
זה היה בן אדם מחייך ושמח, כאילו הוא גאה בי.
"מי.. אתה?" שאלתי בפחד וצעדתי אחורנית בבהלה.
"אני האבא שלך." הוא אמר. נרתעתי. הוא נגע בכתפי קלות.
"אתה… הרמס?" שאלתי בתדהמה.
"כן." הוא הנהן בחיוך.
"למה.. רק עכשיו?"
"אני לא רוצה שתתאבדי, לושס." הוא הגיע ישר לעניין.
"אני לא רוצה את החיים האלה אבא." אמרתי ועיניי נצצו. "אני רוצה להשתחרר, למה אני לא יכולה להיות בת אדם רגילה?"
"זאת הייתה הטעות שלי." הוא השפיל את מבטו. זה העליב אותי שהוא אמר שאני טעות, אבל ספגתי את זה ולא אמרתי מילה על זה.
"מה זאת אומרת טעות?" שאלתי.
"לושס, אל תיפגעי, אבל אסור לי להוליד ילדים. כל העניין הזה קרה בטעות. ניסיתי לשכוח ממך, אבל לא הצלחתי."
"אז תהרוג אותי." אמרתי. הושטתי לו את הרובה. הרמס הסתכל עליי בבהלה.
"לא, אני לא אעשה את זה! אני לא אהרוג את הבת שלי!" הוא אמר בכעס ושבר את הרובה.
"אבל אני טעות."
"אבל אני אוהב את הטעות הזאת." הוא אמר וחייך. "אני אוהב אותך לושס, אני לא רוצה שתלכי לי."
"אבל אני רוצה ללכת. מה שווה לי? למות מוות בהתעללות, או למות מוות של המתת חסד? אני יודעת שאמות בגלל המלחמה הזאת."
"לא תמיד הטובים מתים. תסמכי עליי, אני אגן עלייך." הוא חייך לי חיוך מתוק. הנהנתי בחוסר אונים, בגלל שהרובה נשבר כבר.
"אבל.. אין לי את הרובה. איך אגן על עצמי?" שאלתי.
"קחי." הוא הוציא חרב מעוקלת כזאת, ניראת עקומה. "זה יעזור לך."
הבטתי בו בהכרת תודה והוא התפוגג. התפוגג. כמו אבק.
הבטתי בשמיים, בידיעה שאני מסוגלת, שאני יכולה לנצח.