ציפורן אדומה. פרק 14.

הפעם לא קצר.. הא?
———–
פרק 14:
"סליחה, מה?" שאלתי וניסיתי לא להאמין לו.
"מה ששמעת." הוא אמר באדישות והמשיך ללכת. "מה את כל כך מופתעת?"
"ברור שאהיה מופתעת! ההורים שלי אימצו אותי ואני בת של אל! אז אני מופתעת!"
"ככה זה משחק החיים, צפויים לך דברים יותר גרועים."
"אתה יודע מה? למה אני בכלל מדברת איתך? למה שאאמין לדברים שיוצאים לך מהפה?"
"סבבה. לא בא לך להאמין, אל תאמיני." אני האמנתי לו. אבל עצרתי את עצמי. למה שאאמין למישהו שרוצה להרוג אותי? "עכשיו בואי כבר." הוא אמר וגרר אותי.
"אני יכולה ללכת לבד, תודה!" אמרתי ושמטתי את ידי מידו.
"אז בואי כבר! את כול היום עוצרת!" הוא השיב.
"בסדר." ידעתי שכבר אין לי מה להפסיד. לגלות סוד כזה על החיים… זה ממש כואב.
המשכנו ללכת עוד כמה דקות ואז הנער נעצר. הוא הדליק את הפנס, (כנראה שהוא נזכר רק עכשיו.) וראינו את עצמנו במקום צפוף, מלא אשפות ודלת אחת, שכתוב עלייה:
"הכניסה היא לקורבנות ולחיילים בלבד!" לא הבנתי מה זה אומר ואיך הנער, בחושך, ידע איפה הוא צריך לעצור.
הריח הפסיק להיות חזק כל כך, הוא נחלש ברגע שהיינו בפתח הדלת. הנער הוציא מכיסו מפתח חלוד ומלא באבק. הוא התאים את המפתח לחור הדלת ונפתחה בעצם, הדלת.
מולנו היה שומר חזק וגדול, עם קוביות על החזה. עיניו היו גם שחורות כמו הלילה, מלא באדישות.
הייתה לו רשימה ארוכה ביד.
"שלום, אפופיטוס." הנער אמר. גיחכתי. מיד כשהאיש המפחיד הפנה אליי את מבטו, השתתקתי. פניו היו מלאות בחצ'קונים איומים, עם שיניים צהובות ומדיפות ריח רע. הייתה לו צלקת בעין, כאילו שרפו לו את החלק הזה. נרתעתי.
"היי." אפופיטוס אמר באדישות."שמך?" הוא שאל, כאילו הנער מכיר אותו והאחר לא מכיר את הנער.
"איך אתה לא זוכר אותי? בחייך אפופיטוס! איך אתה שוכח אותי? עברנו כל כך הרבה ביחד!" הנער גיחך.
"מי זאת?" אפופיטוס לא התייחס לנער והצביע עליי. נבהלתי.
"זאת אחת מהקורבנות." הנער השיב לו באדישות.
"הבנתי. בת של..?" לא הבנתי על מה הם מדברים.
"אסור לי להגיד את זה בפומבי." הוא לחש לו באוזן. אפילו אני שמעתי את זה. איזה מין פומבי יש פה? יש פה חדר עם שומר מפחיד. זה הכול.
השומר של הכניסה הנהן בהבנה ופתח לנו את הדלת הבאה.
על הדלת הבאה לא היה כתוב כלום. נכנסו לחדר של מסיבות. היה שם בר, אנשים חוגגים ומשקאות בכל מקום. איך אף אחד לא שם לב לריח המצחין? בעצם, הריח נעלם כשנכנסנו לאותו החדר.
"תישארי פה." הנער אמר כאילו הוא משגיח עליי. הוא הלך לעוד חדר באופק.
היה באמת עדיף לי להישאר פה. הלכתי לבר, שתיתי מים, לא היה לי חשק ליין או משהו בסגנון.
כולם רקדו בסבבה שלהם, כאילו הם לא מודעים למלחמה עם האלים. מה הם עושים פה בכלל? איך השומר של הכניסה הכניס אותם?
שתיתי את המים והרגשתי שאני מתחילה להשתכר. מה היה שם בכלל? הסחרחורת שלי השתלטה עליי והיה נראה כאילו המוח שלי ברח מראשי.
רקדתי עם כולם בלי מחשבה, הרגשתי שאני אחד מהם. לא התייחסתי לעובדה שהעיניים שלהם שחורות עם כוכבים, לא היה לי אכפת. אפילו לא תהיתי אם העיניים שלי גם כאלה.
הנער חזר. הוא עמד לגרור אותי משם, אבל התעקשתי להישאר.
"נווווווווווווווווווווווווווווו…. בוא למסיבה כבר!" אמרתי ודחפתי אותו לרקוד.
"לא! מה יש לך?" הוא שאל.
"מה זאת אומרת?" לא ממש היה אכפת לי.
"שתית מהמים, הא?" הוא חייך חיוך ערמומי.
"למה שאענה לך בכלל, אתה כזה מכוער…"
"בואי." הוא אמר וגרר אותי מחדר המסיבה.
"אבל….." הוא השתיק אותי.
"בואי כבר." הוא התעצבן.
נכנסנו לחדר הקורבנות. שם מוזר.
בן אדם קשוח חיכה לנו שם. החדר היה אפל והייתה מנורת שולחן, שכיוונה עליי. הרגשתי שאני מתעוורת.
"אממ… כן, נראה שזה עובד." הוא חייך חיוך הצלחה.
"אני לא מאמין שהיא שתתה משם בלי לחשוב." הנער חשד.
"כנראה שהיא טיפשה יותר ממה שחשבנו." הגבר השיב. הוא היה נראה התאום של השומר בכניסה.
"אני.. לא טיפשה." מלמלתי.
"את טיפשה." השומר צחק.
הרגשתי שאני נתונה לו. קפאתי במקום כשהוא סנוור אותי באור החזק. למרות שהייתי משוכרת, נעלבתי לחלוטין. הרגשתי שאני לוזרית וחלשה. דמעות נצצו בעיניי.
"את עכשיו תעשי מה שאומר לך." האיש אמר והביט עליי בעוצמה.
"טוב." אמרתי בקול צרוד, הרגשתי שהמים מפסיקים להשפיע.
"איפה הר האולימפוס?!" הוא שאל בכעס. הנער עצר אותו.
"בוא נשחק השוטר הרע, השוטר הטוב. סבבה?" הוא צחק יחד איתו. הרגשתי אומללה.
"סבבה." האיש המפחיד הסכים איתו. "עכשיו," הוא פנה אליי. "איפה הר האולימפוס?!"
"אני… אני באמת שלא מצאתי אותו." השפלתי את מבטי, מלאה בבכי.
"תעני!" הוא בא ועמד להחטיף לי סטירה. הנער עצר אותו.
"רגע, אמרנו שוטר טוב, שוטר רע. אני השוטר הטוב." הנער אמר באכזריות. "איפה הר האולימפוס? אם תגלי אנחנו נשחרר אותך." הנער אמר בעדינות ופתח את הדלת לרווחה. הייתי קשורה.
"לא! אנחנו לא פותחים את הדלת לאף אחד!" האיש סגר את הדלת במהירות. הנער לא ניסה לריב איתו.
"תגלי, לא יקרה לך כלום." הנער חייך אליי חיוך שקרי. כן, כאילו שהאמנתי.
"אני מגלה לכם, שלא מצאתי אותו. עפתי ימינה כל הזמן ולא מצאתי אותו." המשכתי להכחיש.
"עפת ימינה?" הנער שאל בחשדות.
"אמ…" הרגשתי שעשיתי טעות איומה. "כלומר, לא בעצם עפתי שמאלה. התבלבלתי." ניסיתי לגחך, כאילו זאת טעות, אבל לא הצלחתי.
"אל תשקרי לנו, לושס." הנער הסתכל בעיניי. הרגשתי שהנער הזה ריק מנשמה.
"אני… באמת אומרת את האמת." הפניתי את מבטי לרצפה המלוכלכת.
"לא שווה לשקר. יש לנו מכונת אמת." הנער אמר וחיבר אותי אליה. השתתקתי.
"אז איפה הר האולימפוס?!" האיש התערב.
"אני לא מצאתי אותו!" צעקתי חזרה בבכי. הפעם המכונה הראתה אמת.
"אז למה אמרת שעפת ימינה?" הנער התערב גם.
"כי…" לא ידעתי איך לענות, ראיתי שהמכונה מתחילה לסמן שקר. "כי ככה עשיתי פעם קודמת." השפלתי את מבטי שוב, בצער. הפעם המכונה הראתה אמת.
"זה לא יכול להיות.." הנער הטיח את ידו על השולחן.
"כנראה שהיא צדקה." האיש אמר באכזבה.
"טוב. יש לנו עוד שאלות אלייך, גברת לושס." הנער ניסה לשכוח את עניין המכונה. הוא שבר אותה והתעלם ממה שעשה כרגע.
"מ…ה?" אמרתי בפחד וכול גופי רעד.
"איפה זאוס?" אני גם על זה לא ידעתי איך לענות לו. האיש התעצבן והחטיף לי סטירה מצלצלת. הפעם הכעס שלי שטף את כול הגוף שלי, הרגשתי שאני מוכנה לכול. קרעתי את החבל במהירות ולקחתי את הרובה שהיה קרוב לשולחן. כיוונתי אותו עליהם. הם היו בשוק.
"מילים אחרונות?"