ציפורן אדומה. פרק 13.

אין הרבה תגובות, לאחרונה היו רק שתיים. ידעתי שהיום הזה יגיע, שאף אחד לא יגיב. אני לא נעלבת, אני עדיין ממשיכה. אבל אם עכשיו בקושי יהיו תגובות, אמשיך בוורד.
תודה בכל זאת למי שקורא.
פרק 13:
ניסיתי להגיד משהו בכל כוחי, אבל הוא השתיק אותי בעזרת ידו. אפילו לחישות מפי לא היה אפשר לשמוע.
דמעות ירדו מעיניי בשקט. כשראיתי שאי אפשר כבר לצעוק, הגעתי לחלק העצוב והסחוט מהדמעות.
הוא לקח אותי לסמטה חשוכה ואפלה. נלחצתי והרגשתי סחרחורת איומה. הרגשתי שהאוויר חנוק.
האף שלי הריח ריחות אשפה, זבל של אנשים. הרגשתי יותר נחנקות כשהמשכנו ללכת. כבר הייתי חייבת להשתעל. הנער נבהל מההשתעלות על היד שלו וריחק אותה ממני.
לא יכולתי לראות כלום. ראיתי רק את הנער וזהו. המשכתי להשתעל בחוזקה.
"את עוד תתרגלי." הוא אמר וניגב את ידו בגועלות.
"מה אתה רוצה ממני?" אמרתי בזעם.
"אני לא רוצה ממך כלום." הוא אמר באדישות. "את רק בעיה בדרך שלי."
"אתה השומר?" שאלתי. הוא גיחך.
"אם הייתי השומר, ממזמן הייתי הורג אותך. אם זה היה בשליטתי."
"מה זאת אומרת?"
"את לא שואלת את השאלות פה, לושס." הוא הובך, הוא לא ידע איך לענות לי.
"בסדר." הגנבתי לעצמי חיוך קטן, לידיעה שהוא לא יודע איך לענות לי.
"אז מה את עושה פה, את בטח שואלת." הוא אמר.
"כן. אם אתה רוצה, אני לא אעשה לכם כלום,אתם יכולים להמשיך בדרכם נגד זאוס!" חיקיתי בגיחוך את השומר, שרוצה להרוג אותו. הנער לא חייך.
"זה לא מצחיק." הוא אמר במלוא הרצינות. "את נולדת כבר אויב שלנו. ההורים שלך היו ממש דבילים שהולידו אותך. במיוחד האב היה טיפש. " הוא דיבר כאילו אני סוג של טעות.
" אני בן אדם רגיל. רק בגלל שגיליתי את האלים זה לא אומר כלום." אמרתי.
"את חושבת שסתם האלים התגלו לך? את חושבת שהכול קרה בטעות?" הוא זלזל. "לא, לושס." הוא המשיך. "את נולדת בטעות." איה? זה ממש העליב.
"גם אתה נולדת בטעות! כל כך קל להגיד את זה!" אמרתי ובאתי להחטיף לו אגרוף, הוא עצר אותי.
"אני הרבה יותר חזק ממך, טירונית." הוא דיבר כאילו אני חיילת."את בחיים לא תנצחי אותי. עד עכשיו רק ברחת מהכול."
החטפתי לו בעיטה לבטן, אי אפשר להגיד שהוא לא התעצבן. הפעם החיוך הערמומי שלו ירד.
"את רוצה לקבל את זה בדרך הקשה?" הוא אמר בכעס והתכונן לקרב.
"אני רוצה שתסתום כבר עם כל דיבורי הטיפשות!" אמרתי והתגאיתי במה שאמרתי.
"סבבה. אני לא אסתום." הוא עקץ.
"אם אתה רוצה לחטוף עוד, אז סבבה." אמרתי וניסיתי לבעוט בו שוב. הוא עצר אותי בעזרת ידיו. היד שהחזיקה ברגל שלי הפילה אותי חזק לאדמה הקשה. התקשיתי לקום.
"מה קרה?" הוא לגלג. "פתאום נפלת ואת קולטת שאת לא מתקרבת ליכולות שלי?" הוא חייך חיוך ניצחון. התעצבנתי וקמתי. בעוד שהוא מחייך מגאווה החטפתי לו אגרוף לעין.
היה קשה לו להגיב אחר כך.
"לא נמאס לך לחטוף?" הוא אמר, מנסה להסתיר את הפצע בעינו.
"לא נמאס לך לחטוף?" אמרתי חזרה.
"אם את רוצה לחטוף, אז סבבה זה התגשם לך." הוא אמר והוציא מידיו חרב ענקית וזוהרת. או-קי אף אחד לא אמר שיהיה לו כלי נשק.
הוא התכוון לערוף לי את הראש, התחמקתי.
הייתי חייבת לקחת משהו, זה לא הופר. הדבר הקרוב ביותר היה פח אשפה. לצערי, הרמתי את פח האשפה המסריח. זרקתי את פח האשפה על הנער.
"דרך אגב," אמרתי בעודי נלחמת. "איך קוראים לך?"
"אני מעדיף להיות אנונימי." הוא אמר והמשיך להילחם בי.
"ולמה הבאת אותי לפה?" הוא נעצר. הוא קלט שהוא עושה את הדבר הלא נכון. הוא השפיל את מבטו, כאילו עשה טעות גדולה.
"הייתי אמור לקחת אותך לשם.." הוא אמר.
"לאן?" הוא הרים את מבטו בכעס.
"מתי תביני שאת לא השואלת?" הבנתי את הרמז ולא המשכתי לדבר.
"טוב ננסה להמשיך בכל זאת." הוא לקח את ידי בחוזקה והמשכנו ללכת בחשכה.
"אז מי אמרת שאני?" שאלתי בעודנו הולכים.
"לושס, את חצויה." הוא אמר באדישות. נעצרתי.
"חצויה של מי? זה לא הגיוני יש לכם טעות. אני עם הורים רגילים לחלוטין."
"לא שאלת את עצמך למה אין בבית שלך את הצבע האדום? למה משנולדת ההורים שלך לא משתמשים אף פעם בצבע הזה? ההורים שלך אימצו אותך. הם ידעו שאת בת של אל אבל לקחו את הסיכון. את חושבת שאנחנו סתם רודפים אחרי ילדה?" הוא אמר בלגלוג.
"של מי אני בת?" המשכתי לחקור, עדיין המומה מהכול. עיניי התחילו לדמוע.
"של הרמס."