ציפורן אדומה. פרק 1.

ישבתי עם חברתי בחדרי, על כריות הפוך הנוחות.
אכלנו צ'יפס בצד וקראנו מגזינים. ככה סתם, בשקט.
"קניתי לק." לפתע פלטתי.
חברתי פלס מיד סובבה את ראשי אליי.
"איזה לק?" היא אמרה בסקרניות.
הוצאתי את הלק האדום כדם מתיק האיפור שלי. פלס נבהלה ממש.
"מה את לעזאזל קנית?" היא אמרה בזעם.
"מה הבעיה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"זה.. אנחנו לא יכולות לדבר עליהם.." היא אמרה בפחד.
"רגע.. אל תגידי לי." הבנתי למה היא מתכוונת. "האלים?" פלטתי מפי, מיד חסמתי אותו.
פלס הנהנה בשקט.
השפלתי את מבטי.
"טוב, לפחות ננסה לשים. אני לא חושבת שזה נגדם." לקחתי את הלק האדום. מיד פלס שמטה אותו מיידי. היא הרימה אותו למעלה.
"אני לא יכולה לשבור אותו, כי זה עשוי מזכוכית וזה רק יכעיס אותם יותר. החלקת על השכל?!" היא הרימה את קולה, לאחר ששמה לב שכבר היה לק על אצבע אחת. "את משוגעת?!" היא כמעט הגיעה לקול צעקה. נבהלתי. היא טמנה את ראשה, מלחששת דברים. "איך נצא מזה? הם עכשיו יבואו."
"את חושבת שהם יבואו בגלל שטות כזאת? הרי יש מלא אנשים ששמים לק אדום." אמרתי בפשטות.
"אבל אנחנו מאמינות בהם, לושס. בגלל זה הם יבואו. גילינו אותם, אנחנו חייבים להם. וזה מה שאנחנו עושות, שמים לק כזה איום.."
"אז מה נעשה? יש לי אצטון." הרמתי את בקבוק האצטון. היא עצרה אותי.
"לא. זה מאוחר מדי. אנחנו רק צריכות לחכות לעונש. למחוק אותו זה רק יחמיר אותו. את יודעת שזה מנגד את חוקם." היא בכוונה לא הזכירה את שמם.
"אז מה נעשה?" שאלתי.
"נחכה. נחכה לעונש. אני חושבת שהוא עומד לבוא. אני מרגישה את זה." היא אמרה בפחד. השתקתי אותה.
"תפסיקי לפחד כל כך. הם שונאים להרגיש את הפחד. תעמדי על שלך."
"הם שומעים אותנו, את יודעת."
"יופי, זה רק מראה שאנחנו נאמנות להם." אמרתי ברוגע.
"איך זה לא מפחיד אותך?" היא הופתעה.
"החיים אף פעם לא נגמרים. אם אני אמות, אז אני אמות. יש חיים אחרי המוות." מיד פלס השתיקה אותי.
"את משוגעת?! לומר דבר כזה?! כשהם שומעים אותך?!"
"די!" היה נמאס לי. עצרתי אותה מלשתוק אותי. "נמאס לי להרגיש שהם מסתכלים עלינו כל הזמן! אני רוצה לחיות כמו בן אדם נורמאלי, למה היינו חייבות לגלות אותם. שיבואו ושימחקו לנו את הזיכרון על האלים. אני לא יכולה יותר." דמעות נראו על פניי. פלס מחתה את דמעותיי.
"טוב, את חושבת שאנחנו מסוגלות לזה?" היא שאלה.
"למה?" שאלתי.
"למה שאמרת. שימחקו לנו את הזיכרון. אנחנו יכולות ללכת לאולימפוס ולבקש שימחקו לנו."
"לא. זה לא יקרה. יש לנו מחויבות. אי אפשר לברוח סתם ככה. את זוכרת שיש מלחמה באלים ועוד מעט זה ייגמר רע, אם לא נעצור את זה."
"וכן, מה שאת עושה זה למרוח את הלק הזה. זה אומר שאת בצד האויב." היא זרקה את הלק מהחלון. הבטתי בה המומה.
"אני יודעת שזה יישבר ויהיה לנו מזל רע, אבל עדיף, מאשר שהצבע האיום הזה יישאר בחדר הזה. אני לא מאמינה שקנית את זה."
"בואי ננסה למחוק. נראה מה יקרה."
"ככה את משחקת בגורל?" היא הייתה המומה מדבריי.
"תקשיבי, די כבר לפחד. אם אמחק את הלק, לא נפסיד כלום. לפחות שזה יפסיק להיות לי בציפורן." הבטתי מזועזעת בצבע.
פלס הרגישה שצדקתי. היא הנהנה בשקט ועזרה לי למחוק את הלק מהציפורן.
הנה ציפורן נקייה לחלוטין. לפתע, שמעתי קול בראשיי:
"אנחנו לא מאמינים שעשית את זה..לושס." קולות מהדהדים נוראיים. הבטתי ישירות על פלס.
"את שומעת את זה?" שאלתי. היא נבהלה. היא לא שמעה את זה.
"אוי לא. אוי לא." אמרתי בפחד ויצאתי מהחדר. פלס כבר הבינה למה אני מתכוונת.
אף אחד לא היה בבית שלי, רצתי ונעלתי את הבית כשפלס הייתה בחוץ. הקולות עדיין הדהדו בראשי.
לבי דפק בעוצמה נוראית ורעדתי.
"אני.. לא… לא יכולה למות." ישבתי על המדרכה המלוכלכת, מחבקת את בירכיי.
פלס ישבה לידי.
"לושס, הכול יהיה בסדר." היא ניסתה להרגיע אותי.
המסקרה מעיניי התחילה לרדת.
"הם יהרגו אותי, פלס. הם יהרגו אותי." רעדתי.
"הם לא. הם חייבים להשאיר אזהרה."
"אני…" הרגשתי שאני עפה. שהאוויר שולט בי. פלס נשארה המומה בקרקע.
"לושס!" היא צעקה מרחוק.
"פלס!" צרחתי בעודי נשאבת לשמיים.