עד שסוף-סוף קיבלתי חופשה עוד פעם האקשן מתחיל

קודם כל אני רוצה שתדעו א' שהסיפור התחיל הרבה לפני שהתחלתי לכתוב לכן חלק מהדברים תצטרכו להשלים לפי המידע שאתן בהמשך ב' שהאלים עדיין קיימים, אתם בטח שואלים את עצמכם איזה? התשובה היא: כולם היוונים, הרומיים, המצריים, הנורווגיים וכו… לכל אחד ואחד מהאלים האלו יש ילדים או משרתים\אלופים בני-תמותה. לכל מיתולוגיה יש מחנה\מקום\לגיון משלה אך אף אחד מהם לא מודע לכל האחרים, לפעמים שני מחנות (ככה החלטתי לקרוא להם בהכללה) נפגשים, כמה פעמים בהיסטוריה נפגשו אפילו שלושה, אך מעולם לא יותר. אני אחד המעטים שיודעים על כולם ולפעמים אני אפילו עוזר למחנה כזה או אחר אך לעולם לא נשאר יותר מדי, פשוט כי צריכים אותי במקום אחר. אני בדרך כלל מתגלה לפניהם "במקרה" באחד מבתי-הספר שהם מחפשים בהם. זה מה שעשיתי הפעם. בערך. דווקא הייתה לי חופשה הפעם אז בחרתי אחד מהמחנות כדי לשהות בו בשקט, ככה מתחיל הסיפור הזה.

התקרבתי אל שער בית-הספר כאשר חבורה של נערים התקרבה אלי, אלה היו מסוג הנערים המשועממים שאין להם מה לעשות בחיים אז הם מציקים לילדים\נערים אחרים. הבריון הראשי של החבורה התקרב אלי ואמר לי "למה אתה יוצא מכאן? יש דרך טובה בהרבה בחצר האחורית." "בדיוק כדי לא לפגוש אנשים כמוך." עניתי בשלווה בתקווה מוגזמת שהוא יבין את הרמז, להפתעתי הוא הבין אבל הוא לא אהב את זה, הוא אמר לי "לא יפה, הרי רק הצענו לך קיצור דרך" חשבתי לעצמי שאוכל להסתדר הרי כבר הבסתי יצורים הרבה יותר מפחידים ממנו, אז אמרתי "נו טוב"

תגלו מה קרה אחר-כך בפרק הבא…