סיפור שעוד אין לי רעיון לשם בשבילו. הוא ממש מעניין! פרק 1

פרק 1
אֵיידה התעוררה בבוקר וגילתה שהשמש שקעה.
היא נאנחה באכזבה. אתמול היא הייתה כמעט בטוחה שעונת האור תימשך עוד כמה ימים, והיא תוכל להשלים את ההכנות לקראת החורף. עכשיו תיאלץ לשרוד עד סוף החורף עם מלאי זעום של עצים להסקה.
באי שבו גרו איידה ואביה שינויי העונות היו קיצוניים מעט, בגלל הקרבה לקוטב הצפוני: הייתה רק זריחה אחת ורק שקיעה אחת כל השנה. בקיץ היה תמיד אור, ובחורף שרר חושך תמידי. והשנה היא שוב פספסה את השקיעה בגלל שנרדמה מוקדם מדי.
איידה התרוממה ממיטתה בעיוורון זמני וגיששה אחר מנורת השמן. או הגפרורים. משהו.
לבסוף, אחרי מאמץ ממושך, מצאה מתחת למיטתה את המנורה. היא הדליקה אותה באמצעות גפרור במצאה מתחת לכרית שלה ונשמה לרווחה למראה פס האור הרועד שנפרש לאורך ביתם הזעיר.
הבית היה מעין מערה שנחפרה באדמה, כדי שהרוח הקרה והשלג לא ישפיעו עליהם.בתקרה היה חור עגול שהוביל החוצה. הם הציבו סולם מתחתיו. מתחת לחור נוסף, קטן יותר, טפטפו מי השלגים המומסים לתוך דלי גדול. הרהיטים היחידים היו שתי מיטות פשוטות, אח גדולה, ובנוסף, הדבר שהכי לא ציפיתם למצוא כאן: ערימת מכשירי מעבדה חשמליים, שהיו שייכים לאביה. הם ניצבו מתחת לעוד חור בתקרה, כדי שבתקופת הקיץ, אור יחדור פנימה ויפעיל את המשטחים הסולאריים. כפי שניתן היה לצפות, בחורף לא הייתה דרך להפעיל אותם.
המערה הייתה גבוהה למדי, ולא הייתה שם כל תחושה מחניקה שהמילה "מערה" משרה בדרך כלל.
איידה הפנתה מבט חולף אל מיטתו הריקה של אביה. היא לא דאגה. הוא בטח שוב באחד ממסעות המחקר שלו, אולי משהו בנוגע להשפעת שינויי הטמפרטורה על בעלי חיים ימיים.
איידה טיפסה על הסולם, נזהרת שלא להפיל את המנורה. כשהגיע לסוף הסולם, הושיטה יד למעלה וגיששה אחרי הצוהר. לבסוף נתקלה במתכת והסירה אותה. ערימת שלג נפלה על ראשה בקול פוף חרישי. היא הצטמררה כשהמים הקרים חלחלו לבגדיה. ואז הביטה מעלה אל משטח הכוכבים הזוהרים שניבט אליה דרך החור. היא כיבתה את הפנס: כבר לא היה שם חושך מוחלט, הודות לירח הכמעט-עגול למעלה. היא משכה את עצמה החוצה ושקעה בתוך ערימת שלג שהגיעה עד מותניה.
איידה נרעדה ובוססה בשלג בכיוון ארון שניצב כמה מטרים משם, קבור למחצה בחול-המקרר שלהם. האדמה הייתה קפואה רוב הזמן כך שהאוכל נשאר קפוא.
המקרר היה כמעט ריק. איידה הזכירה לעצמה ללכת לדוג בקרוב.
היא המשיכה לדשדש עד שהגיעה לשולי החורשה.
היא הכירה את החורשה ממש טוב, אז לא היה לה קשה למצוא את המקום שחיפשה: הבור "ההוא".
"הבור ההוא" היה עוד סיבה לכך שקיוותה שהחורף יגיע כמה ימים מאוחר יותר. היא רצתה להמשיך לחקור מאיפה הופיע ומי חפר אותו.
העניין התחיל לפני כמה ימים. איידה יצאה ליער לחפש דברים-שאפשר-לאכול-בלי-להקיא וגילתה שבקרחת יער מסוימת רבץ בור בעומק יותר מארבעה מטרים, לא רחב במיוחד אבל מספיק רחב כדי שהיא תוכל ליפול לתוכו בלי להצליח לצאת. זה היה קצת טורד מנוחה, בהתחשב בעובדה שאף אחד חוץ ממנה ואביה לא גר בחצי האי ההוא, והיא הייתה די בטוחה שאבא שלה הוא לא זה שחפר את הבור. היא החליטה להניח בתוכו סולם כדי שאם תיפול פנימה במקרה תוכל לצאת, אבל כל פעם היא הייתה שוכחת. גם הפעם.
איידה דשדשה בכיוון אותה קרחת יער בפרצוף ממורמר. שוב היא שכחה את הסולם. אבל כבר לא התחשק לה לחזור ולעשות את כל הדרך שוב.
לבסוף מצאה את המקום. היא התיישבה ליד הבור וחשבה: אולי היא תצליח להוציא מפרשת הבור משהו עם תועלת.
היא תוכל להפוך את הבור למלכודת ציד בכך שתכסה את פתחו בעלים וענפים. אלא שאז לא תהיה לה דרך להוציא את החיה החוצה-
חוט המחשבה שלה נקטע באחת כשנהמה נשמעה לפתע מאחוריה. איידה צרחה ונסוגה אחורה. צורה כהה וגדולה התקרבה אליה מבין העצים. היצור התקרב אליה ואיידה נרגעה מעט כשהבינה שזה דוב. הדובים בחורשה אף פעם לא תקפו אותה והיא קיוותה שגם הדוב הזה לא יתקוף אותה-או אולי הוא כן?
לפתע הרגישה שהקרקע תחתיה מתפוררת. בתחושת בהלה הולכת וגוברת הבינה שהבור זז- ורגע לאחר מכן רגליה איבדו אחיזה והיא צנחה לתוך אפלת הבור.