מרד האלפים-פרק 9-זוועת המלחמה

~קייט~

אני שונאת קרבות, אבל קרבות שנכללים בהם דרקונים אני מתעבת באופן מוחלט. לא היה רגע בקרב שבו לא נשמעה זעקת מוות מחרידה. לא היה מקום על שדה הקרב שלא היה מלא דם וגופות. אני זוכרת שטליה צעקה אלי שאתמקד ואעקוב אחריה. לאחר מכן אני זוכרת שהיא גררה אותי למבצר ואני התיישבתי בפינה ובכיתי. טליה מיהרה לחטוף את הנבל בידי והחלה לנגן בו. תוך כדי שנגנה היא החלה לשיר שיר. השיר החל בשני חברים שיצאו יחד להרפתקה, התאהבו ונלחמו יחד למען האלים שבסופו של דבר גירשו אותם ווידאו שאף כוהן לא ישיא אותם. השיר המשיך והמשיך מספר על הייאוש של שני הגיבורים, שנמשך עד שיום אחד קיבלו תקווה: נבואה שלפיה האלים יסלחו להם על פשעם שלא ביצעו והם יוכלו לחזור. בשלב מסוים הבנתי שהשיר הוא עליה ועל תאודרד. לאט לאט הבנתי גם שזהו לא שיר של גבורה או יגון, זה היה שיר של תקווה. הרגשתי לפתע גל אדיר של אמונה שננצח והקרב יסתיים. קמתי על רגלי והמשכנו ללב המבצר. בדרך פגשנו חיילי אויב רבים אבל פשוט ניגנתי במהרה מנגינה שגרמה להם להיות נאמנים לנו. עד שהגענו לחדר הכס של לורד אלגמר כבר שלטתי במנגינתי בעשרות לוחמי אויב. מחצית מהם מתו בכדור האש הראשון שאלגמר שיגר שיגר לעברנו. 'אלגמר היה קוסם!' חשבתי לעצמי והנחתי שאיש לא כפה עליו להישבע שלא להשתמש בקסמים כבנשק. כדור האש השני שלו שעט לעברי…. ופתאום נעצר ופגע באדמה לרגליו. אלגמר הועף אחורנית וטליה המשיכה לתקוף אותו. הקרב ביניהם היה מדהים. הוא שיגר כדורי אש לעברה והיא ירתה ברקים לעברו ושניהם זזו במהירות מדהימה בניסיון לחמוק זה מקסמיו של זה. החיילים שהבאנו ניסו לתפוס את אלגמר, אבל הוא היה מהיר מידי בשבילם. בזמן שהוא היה עסוק בטליה-ומידי פעם בהתחמקות מהלוחמים שליוו אותנו-אני התגנבתי מאחוריו, פרשתי את הרשת שלי, ולכדתי אותו. הוא מיהר לשלוף חרב וניסה לשחרר את עצמו ,אבל הרשת לא נחתכה. הלוחמים ממש התחרו מי ינעץ בו את נשקו קודם, אבל טליה פקדה עליהם לעצור ואמרה "אל תהרגו אותו, הזכות הזאת שמורה לתאודרד.". אלגמר החוויר ואמר "יצור הכלאיים באלפהיים?! עכשיו אני מזהה אותך. את האלפית האפלה למחצה, או בעצם היית." הוא אמר המום. טליה ניגשה אליו וסטרתי לו בכל כוחה ואז לקחה את הרשת והחלה לגרור אותה החוצה. מחוץ למבצר נגלה לעיני קרב שהיה מדהים עשרות מונים מהקרב בין טליה ואלגמר, קרב בין תאודרד לדרקון. תאודרד נילחם בעזרת חנית לא קסומה שלקח מאחד מאויביו המתים ואילו שני הצבאות פשוט עמדו בשקט וצפו בקרב. הם נעו במהירות מדהימה כל כך שהתקשיתי להבדיל ביניהם. הדרקון ותאודרד נלחמו במשך שעה שלמה ולפתע תאודרד הצליח לשרוט את הדרקון בפניו. הדרקון ילל בכאב ואילו תאודרד מיהר לטפס על הדרקון והחל לחנוק אותו בעזרת החנית. הדרקון החל לברוח. ברגע שהדרקון החל להתרומם תאודרד קפץ מעל גבו. הדרקון נעלם באופק ותאודרד הביט בצבא האויב. צבא האויב כולו קרע ברך לפניו.