מרד האלפים-פרק 5-משפט ע"י קרב

~טליה~

ברגע שחצינו את הביפרוסט ראינו את הקהל שהתאסף לקבל את פנינו. שיערתי שכל האלים החשובים היו שם וגם כמה מהנחותים, והיו שם גם כל הגיבורים שנלחמו לצידנו ושרדו בסוורטאלפהיים. כשהתקרבנו מספיק אודין התקרב אלינו ואמר "אם זה היה תלוי בי, הייתם נאלצים להילחם זה מול זה בקרב עד מוות, אבל טיר הצליח לשכנע את רוב המועצה להצביע נגד. במקום זאת אתם תילחמו בתורות. בת לוקי תהיה ראשונה ותילחם נגד סיגרון בת פריה. לאחר מכן בן טיר ילחם באולפריק בן אודין. כל לוחם רשאי להשתמש בכלי נשק אחד בלבד ובלי קסמים." 'למה דווקא סיגרון?' חשבתי בעוד אני נזכרת איך היא עזרה לי להציל את תאודרד כשחשבתי שמת. ואז התחלתי לחשוב על הקרב. בלי קסמים?! בעשר השנים האחרונות לא התאמנתי הרבה בכללי נשק, והייתי קצת חלודה. החלטתי לבחור בחרב שלי-בגלל שהמטה יהיה כמעט חסר תועלת-וסיגרון בחרה בקשת שלה- שיורה חיצים שמתרבים בעודם באוויר. הקהל התפצל, כדי לתת לנו די מקום כדי להלחם, והקרב החל. סיגרון החלה לירות מיד ואני נאלצתי לחסום ולשבור חיצים שנתקעו בשירון שלי ללא הפסקה. החלטתי שאם לא אחשוב על דרך להגן על עצמי מפני החיצים אמות ואז הבטתי בחרב שלי. פיצלתי אותה והשתמשתי בחרב האש כדי לשרוף את החיצים בעודם באוויר. התחלתי לרוץ לעבר סיגרון תוך כדי שרפת החיצים שלה וראיתי שהיא מתחילה לירות מהר יותר. כשהגעתי אליה, חץ אחד ננעץ בידי והפיל את חרב האש, אבל הספקתי לדקור אותה ברגלה בחרב הכפור לפני שהספיקה לירות שוב. היא נפלה על הקרקע קפואה לחלוטין. מיהרתי לקחת את חרב האש ולהפשיר אותה והצמדתי את שתי החרבות שלי לגרונה. "את נכנעת?". היא הביטה בי בכעס ואמרה " עוד לא התחלתי. הפילי את שתי החרבות שלך.". שתי החרבות שלי נפלו כאילו מאליהן לקרקע. מיהרתי להצמיד את ידי לגרונה ולחנוק אותה כך שלא תוכל לדבר ואמרתי "אם את נכנעת תהנהני". היא הנהנה וחייכה כאילו היא לא ניסתה בכלל להרוג אותי ואמרה "ידעתי שאת חפה מפשע! אני כל כך שמחה שאת זוכית". אודין הביט בי בזעם כזה שידעתי שרק שבועתו לתאודרד מנעה ממנו מלהרוג אותי, ואמר "טליה בת לוקי זוכתה. הגיע תורו של בן טיר." חייכתי בידיעה שתאודרד הפך ללוחם מדהים, ושאין סיכוי שיפסיד לאף אחד, מלבד אולי לאביו או לתור. לפתע הבחנתי במבטו של תאודרד שהיה לא בטוח ואפילו מעט מפוחד. הוא פנה לאודין ושאל "האם אוכל להשתמש בכלי נשק של
אדם אחר?". אודין נראה מהורהר לרגע כאילו מנסה להבין למה תאודרד רוצה כלי נשק אחר ואז חייך ואמר "לא. תהיה חייב להשתמש באחד מכלי הנשק שלך.". תאודרד הנהן כאילו צפה זאת וניגש להילחם
באולפריק ובפטיש המלחמה שלו. הוא עשה זאת בידיים חשופות. לפתע הבנתי למה. כל כלי הנשק של תאודרד היו ודאי הורגים את אולפריק במכה אחת, ותאודרד היה חייב לנסות להציל אותו. קיללתי את אודין בזמן שראיתי את תאודרד, לא חמוש וקטן בהרבה מאולפריק- שהיה גדול אפילו ביחס לבני אדם-שהתקדם לעברו חמוש בפטישו. אולפריק הכה באדמה וזו נסדקה מאיימת לבלוע את תאודרד אם לא יתחמק בזמן. הוא זינק הצידה וחל לרוץ לעבר אולפריק בשיא המהירות. אולפריק החל לרוץ גם כן והניף את פטישו בכוונה למחוץ את תאודרד במכה אחת. תאודרד התגלגל בין רגליו, שנייה לפני פטישו של אולפריק פגע באדמה. תאודרד קפץ במהירות על גבו של אולפריק וכרך את ידיו סביב גרונו ואמר "היכנע .". אולפריק זרק את פטישו לקרקע וניסה לנער את תאודרד מעליו. תאודרד רק הידק את אחיזתו
בגרונו ואמר "למה אתה לא נכנע?". הבעת פניו של אולפריק הפכה עצובה כשאמר "אין לי ברירה. אבי השביע אותי לא להיכנע, הוא לעולם לא יסלח לי אם אפר את שבועתי. הרוג אותי בן טיר, לא אוכל להיכנע.". תאודרד הביט באודין בזעם וצעק "שחרר אותו משבועתו!". אודין הביט בו בלעג ואמר "היכנע
או שהוא ימות". תאודרד היה המום ואמר "אתה יודע שלא אוכל להיכנע, אלות הגורל קבעו שאזוכה.". אודין הביט בו במבט אפל ונקמני ואמר "אני יודע". תאודרד הביט באולפריק בייאוש ואמר "לאביך לא אכפת אם תחיה או תמות, אז למה אכפת לך משבועתך? הפר אותה, הצלתי את חייך בעבר, אתה חייב
לי לפחות את זה.".קולו של אולפריק היה מלא בצער כשאמר "אני יודע שלאבי לא אכפת, וזו בדיוק הסיבה שלא אוכל להיכנע. כבודו העצמי חשוב לו יותר מחייו ומחיי, ובכך אני דומה לו. לא אוכל להיכנע.".
תאודרד שבר את מפרקתו של אולפריק והחל לבכות. טיר ניגש אליו, הניח יד על כתפו ואמר "הוא יגיע לואלהלה* בני, והוא יזכה לקבורת גיבורים אדירה.". תאודרד הביט באודין, במבט כל כך נורא שאם היה
מופנה אליי, אני בטוחה שהייתי מתה בו במקום. הוא פתח את פיו ואמר "דמו על ידיך, אב-הכל. אני נותן
לך את מילתי, אני עוד אגרום לך לשלם על כך.". טיר הביט בו במבט עצוב ואמר "אודין מוגן ע"י אלות הגורל, אין דבר שתוכל לעשות לו.". תאודרד ניגב את עיניו בידו ואמר "אני עוד אמצא דרך."