מקדיש החורף החדש (קטע מתוך הסיפור/ספר שלי שאני כותבת ^^)

נאמר שמלחמת האלים שבין האאסיר ל-וניר לא הותירה נפגעים. נאמר.
אישה דקיקה ששיערה האסוף זהר בלבן מושלג באור השמש השוקעת דידתה על פני קרקע יבשה מכוסה בגבעות זעירות וחלשות של שלג טהור, יחפה וגונחת מכאב שפצע את ליבה, חץ חזק, עבודת ידו של הנפח וולונד, הידוע כרב האומנים הגדול של האלפים, היה תקוע בחזה שלה וגרם לה לדמם בלי הפסק. וודאי, שאם היה זה חץ רגיל, לא הייתה לה כל סיבה לפחד, אך הרגש הלא מוכר הזה הדהד בכל גופה ואמר לה שרגע לפני מותה הבטוח, עליה לעשות דבר שישמור על האיזון של תשע הממלכות כאשר לא תהיה.
היא לקחה מספר חופנים גדולים מערימות השלג הזעירות שכבר החלו להתמוסס ולהשתנות חזרה למים ככל שעבר הזמן בו החזיקה את עצמה. מפתיתי השלג שאספה יצרה דמות אנושית שדמתה לנער צעיר. השלג שאספה לא הספיק לה ליותר מזה.
הגוף נוצר, וכעת הוא זקוק לנשמה. גסיסתה אפשרה לה להעניק לו את שלה.
היא עצמה נעלמה כעת, והנער, שפניו הזכירו את שלה ושיערו הלבן והצח בהק כבר לאורו המתגבר של הירח, עמד עירום כיום היוולדו של תינוק אנושי קטן והתחיל ללכת אל הלא נודע לו.
לאחר הליכה ממושכת שלא אימצה כלל את כוחותיו, מצא את עצמו אותו נער לבן הולך ברחוב של כפר ומנסה להבין למה כולם מסתכלים עליו בסלידה ועוצמים את עיני הילדים או אפילו מעזים לצחוק עליו מסיבה לא ברורה לעין.
אישה מבוגרת ששיערה הפך לאפור שיבה לפני מספר שנים כיסתה אותו בשמיכת בד חומה ומגרדת והכניסה אותו לתוך ביתה.
"אתה רעב? או צמא?" היא שאלה בחיוך חברותי שהפתיע אותו.
"לא." ענה בטון שקט כשראשו מושפל למטה. היא הגישה לו עוד פעם בדים, הפעם היו תפורים ומקופלים בנוחות, המראה שלהם היה משונה לו למדי, אך עם זאת די מוכר.
"כדאי שתתלבש." אמרה לו לאחר שתלתה אותם על זרועותיו. הוא לא הבין את דבריה, אבל כשהביט במה שהביאה לו בשנית היה יכול לדעת למה התכוונה. היא רצתה שהוא ישים אותם על גופו, כמוה.
אז הוא מצא את עצמו לובש את הבדים שנתנה לו, "בגדים" זה נקרא על פיה. "חולצה" לבנה רופפת ו"מכנס" חום שהיו בו כמה קרעים שלא הפריעו לו.
"אני חייב ללכת." הוא אמר ופנה בהליכתו אל כיוון היציאה מהבית. "תודה.-" היה לו צורך חזק לומר לה את זה.
"מריאן." היא ענתה את שמה.
הוא חייך בפעם הראשונה. "אני ג'ק. ג'ק כפור." ידו שתפסה במשקוף הדלת הקפיאה אותה במהירות בעוצמה חזקה עד כדי כך שיצרה גבישי קרח קטנטנים עליה, ואלה התרבו בזריזות. אם לא היה מזיז את ידו בזמן מריאן בוודאי הייתה שמה לב.
הוא יצא ופנה לדרכו אל עבר המטרה שלו. רגליו היחפות יצרו שובל קרח קפוא באיזו דרך שלא הלך. הפעם היה זה מרכז העניין לאנשים שהסתכלו עליו.
החורף החדש הגיע עם לידתו שלו, והוא ידע מה המשימה שלו, והוא ידע שהאיזון של תשעת העולמות עכשיו תלוי גם בו, אבל הוא גם לא ידע. זה היה נשמע מטופש לומר זאת בכל רם, אבל דווקא יכול להיות הגיוני למדי. הוא ידע שהוא לא יודע דבר מה, אבל הוא לא ידע איזה דבר הוא לא יודע.