מיתולוגית הפוליטאיזם הבלתי תודעתי. פרק 1- "הנביא העירום".

"קר… קר לי נורא… מאוד מאוד קר לי… קר לי מאוד…" כך רטן אחד מלבושי הסחבות המזוקנים שלפני זמן לא רב היו נאים ונדים בגשם שבחוץ, ואילו כעט מצאו מקלט במערה גדולה.
"מיד אדליק את האש", אמר לובש סחבות אחר, שהיכה בנחישות שתי אבנים אחת בשנייה מעל ערימת זרדים וענפים.
המערה הייתה חשוכה, וכולם רעדו מכפור. סופה נוראית שררה בחוץ, ומלבד העובדה שקירות האבן הגנו עלייהם מהגשם ומהרוח, לא היה הרבה הבדל בין פנים המערה לבין החוצה לה. תוהו ווהו מוחלט שרר בכל מקום. רעש הגשם ונפץ הרעמים, התערבלו יחד עם יללותיהם של חיות הטרף לבלילה מחרידה באוזניהם של לבושי הסחבות, הקור צרב את עורם, וכל העולם שסביב להם היה רועד ומשקשק כמו כדור זכוכית על גבי רפסודה קטנה בלב ים סוער.
ואז, לפטע, מבין שתי האבנים הפשוטות, נפלט ניצוץ קטנטן, והזרדים נדלקו.
אור כתום הופיע במרכז המערה, ופתאום נולדה אלטרנטיבה לחושך, ופניהם של לובשי הסחבות הוארו.
מוקסמים מהפלא שנוסף לעולמם, סקרו מזוקנים אומללים את המערה ואחד את השני.- הם היו שעירים ורטובים, מבוהלים ומבולבלים, פצועים וחבולים ועייפים. אך הינה מילא האור את המערה, והחושך הלך ונדחק לפינות הקטנות שבשוליים, הגיע החום, והותיר את הקור מחוץ לחלל האבן, באו קולות פצפוץ הזרדים, וטישטשו את קולות הגשם והרעמים. הסחבות החלו להתייבש, ותושבי המערה נשמו לרווחה…

כעט, המערה לא הייתה עוד מאוחדת עם העולם שבחוץ.- הופרה השלמות, ונשבר התוהו ווהו. כעט היה הבדל בין שתי הצדדים של פתח המערה: בעוד שבחוץ היה חשוך וקר, בפנים היה מואר וחמים. המזוקנים לובשי הסחבות נרגעו, וחדלו לרעוד. הם ישבו עוד מספר דקות כך בשקט, ולאחר שהעבירו ביניהם מיכל מים ולגמו לרוויה, פצה לבסוף אחד מהם את פיו ודיבר.- "האם אתם שומעים את הרוחות בחוץ?,- הן זוממות להרוג את כולנו!"
"אלה הם שדים!" זעק אחד אחר. "מפלצות איומות מסתובבות שם בחושך" אמר שלישי. ושאר היושבים, שחכו שעד לא מזמן הם היו בחוץ בעצמם, שחכו את תחושת הרוח על גופם החשוף, ושחכו שהרוח היא למעשה אוויר שנושב מהר ותו-לא. לכן, הם קיבלו באמונה שלמה את סיפורי הרוחות, השדים והמפלצות.

ברק הבזיק בשמיים, ורעם גדול נתלווה אליו וזעזע את קירות האבן עד שכמעט ואימו להטמותת. "עוד שדים" מלמל אחד מלבושי הסחבות,- "נוראים אף יותר מקודמיהם".
"לא". אמר לפטע אחד אחר, שישב עד כו בקצה המערה ומיעט לדבר. "לא שדים ומפלצות מסתובבים בחוץ. הגורמים לכל קולות האימה האלה, נמצאים רחוק מכאן.- על ההר הגבוהה". כך הוא אמר, והתקרב אל המדורה. סחבותיו היו מאורגנות לכדאי שמלה מאולתרת, פניו היו מעט נקיים יותר מפניהם של האחרים, וזקנו היה מעט מסודר יותר. "לא בשדים ומפלצות עסקיינו", חזר ואמר, ושאר המזוקנים האזינו לו בעניין. "האלים הם אלה שעושים לנו את כל הצרות האלה. אל אחד נושף עלינו ויוצר את הרוחות הנוראיות, אל אחר זורק עלינו מן ההר את הברקים, ואל שלישי, בקל פטישו העצום שמכה בלוח ברזל שמימי, יוצר את קל הרעם המתגלגל"…
לבושי הסחבות קיבלו את רעיונותיו של לובש השמלה הנקי, ולאחר שצלו מעט בשר שהיה להם בשביל לאכול, הניחו נתח גדול על סלע בפתח המערה, כדאי שיקבלו אותו האלים כמנחה, וירחמו על המערה ועליהם.
בנוסף, חיכו כמה מהמזוקנים את מעשיו של הוגה רעיון האלים, ואירגנו את סחבותיהם לכדאי שמלות. אז הם החליטו שהם ינהיגו את תושבי המערה, וכל אחד מהם, יהיה אחראי לשמור על הקבוצה מפני אל אחר.

כך הם המשיכו לשבת, והלילה עוד ארך מאוד. לאחר כמה שעות, כששבעו יושבי המערה וחשבו לשכב לישון, הופיעו שלוש צללים גבוהים בפתח.
נחרדו כל יראי האלים והצתופפו מאחורי המדורה. "אלה הם השדים שבאו לטרוף אותנו!" זעק אחד, ומיד תיקן אותו לובש סחבות אחר.- "אלה הם אלים.- הם באו ומסר בפיהם אליינו!".
"לא שדים, ולא בני אלים אנו", אמר אחד הצללים הגבוהים, ושלושתם התקרבו בצעדים איטיים ומדודים אל המדורה. "בני אנוש אנחנו.- בני תמותה, אמר צל אחר. והשלישי הוסיף.- "ראינו את האור הנפלא שבוהק מביתכם, וחשבנו להמלט הנה מפני הסופה האיומה שבחוץ".
כשהשלושה הגיעו אל האור, הבחינו לובשי הסחבות המפוחדים שאלו הם למעשה שלושה ברנשים גבוהים ולבושי שחורים. שתיים מהם לבשו שמלות שחורות, וזקנים מסודרים היו להם, ומעיין כובעים קטנים לראשם, והאמצעי, היה לבוש מכנסיים וחולצה שחורים, קצה צאוורונו היה לבן, ופניו היו מגולחים.
נרגעו כל יושבי המערה, והזמינו את השלושה להצטרף אליהם מסביב לאור המדורה.
לאחר שהתייבשו בגדייהם השחורים של האורחים, ולאחר שמילאו את קיבתם בבשר צלוי, פצה המגולח את פיו ואמר,- "כשהגענו, חשבתם אותנו לאלים. אבל איך נהיה אלים אם צורת אנוש לנו?".
"לאלים צורות רבות,- לחלקם דמות אדם, לחלקם דמות חיה, ולחלקם דמות אדם וחיה גם יחד" הסביר אחד מלובשי שמלות הסחבות.
"שטויות!" פסל אותו לובש השחורים.- "הרי יש רק אל אחד, והוא כמובן חסר צורה או דמות".
"אל אחד?" שאל לובש השמלות בתמיהה. "אבל הברק, הרעם, הגשם, הרוח…"
"לכולם יוצר אחד", הכריז אחד מלובשי השחורים המזוקנים. "ואותו האל אחראי גם לשמש ולכוכבים, ולהרים ולימות, ולפרחים ולחיות, והוא גם בוראנו אנו. שליט אחד יש לעולם.- אחד, ואין גדול ממנו!"
"וכי איך יכול אל אחד גם להאיר את השמש החמה, וגם להנשיב את רוחות הכפור הנוראיות?" שאל לובש שמלת הסחבות בלגלוג. "הרי השמש נעימה וטובה והרוחות, הרי הן מאימות להקפיאנו למוות!".
"אל טוב ורחום הוא, ושליט הוגן בעולמו" הסביר לובש השחורים. "הוא אוהב אותנו ורוצה בטובתנו,- הרי הוא ברא אותנו ואנחנו ילדיו. אבל אם אנחנו פושעים וחוטאים, הוא מעניש אותנו ברוחות הכפור. כך נכון, וכך צודק וראוי".
"אבל במה חטאנו?" שאל לבוש שמלות מפוחד.
"אין לדעת" אמר לבוש השחורים. "דרכי האל,- נסתרות הן. עלינו לקבל הכל בהבנה, לאהוב את האל, ולכבד אותו".
"ועוד דבר" אמר לבוש השחורים המגולח.- "אין הוא נמצא על ההר, אלה בשמיים, שכן הוא מעל המוחשיות. ופיסת הבשר ששמתם בחוץ, אין לאל צורך בה, מכיוון שבן אלמוות הוא, ואין הוא אוכל או שותה"…

לאחר שסיימו לובשי השחורים לומר את דברם, נשמע קול חדש בפתח המערה.- "סליחה אדונים נכבדים, נקלעתי לסופה שמשתוללת בחוץ, האם אפשר להצטרף אליכם ולהתחמם ליד המדורה?"… לובשי הסחבות, לובשי שמלות הסחבות, ולובשי השחורים, הביטו כולם אל הפתח, וראו שם דמות לבושה במעיל גשם צהוב מניילון, מציצה פנימה ומחייכת. רעם מתגלגל נוסף ירד מן השמיים, ויושבי המערה הזמינו מיד את האורח אליהם, ואף הכינו חתיכת בשר נוספת למענו.
"מעניין מה עמדת האורח בדבר שיחתינו", אמר אחד מלובשי השמלות השחורות.
"באיזה עניין היא שיחתכם?" התעניין האורח במעיל הגשם, והרים את מבטו מנתח הבשר- אותו זלל בשקיקה.
"מארחינו, בעלי המערה, חושבים שיש אלים רבים,- בעלי דמות וגוף, שגרים על ההר הגבוהה וזוממים מזימות כנגד בני האדם" סיפר הגבוהה המגולח. "והאדונים לובשי השחור שפה, טוענים שהאל הוא אחד, ושאין לו צורה או גוף, ושהוא גר בשמיים, ועושה צדק למעשינו", אמר אחד מלובשי שמלות הסחבות. "וובכן.- מה היא דעתך בנידון?" שאל המגולח.- "האם הסערה משתוללת כי האלים רוצים ברעתנו, או בגלל שיש תוכנית אלוהית מורכבת, שבחלק זה שלה נגזר עלינו לסבול?"…
לובש מעיל הגשם הביט בסובבים אותו בתמיהה, ואז צחק וחייך,- "הסערה?,- מה לנו ולה?" הוא שאל, "הסערה מתפרעת בחוץ בגלל כל מני גורמים כאלה ואחרים בטבע, ואנחנו סובלים ממנה בגלל שרצה המקרה ונקלענו כולנו למערה זו בלילה זה. הסערה הייתה משתוללת בחוץ באותה המידה גם אם לא היינו פה בכלל, ושום אל לא מעורב בעניין. צורת ההתנהגות של הטבע היא שלעיתים יהיו ימי שמש חמימים, ולעיתים ישתוללו סופות בלילות קרים. העובדה שלנו קר וחשוך, זה כבר עניין אחר לגמרי, וזה עניין שנוגע אך ורק לנו. אף אל לא זומם מזימות כנגדנו, ואף אל לא מעניש אותנו, ואף אחד לא מנהיג פה שום תכנית ענקית ואף אחד לא מנהל את העולם. מכיוון שכך, העולם מתנהל מעצמו. האלים אינם קיימים. אין שום כח עליון"…

כל יושבי המערה נותרו דוממים והמומים מהרעיונות שהעלה לובש מעיל הגשם. אבל אף אחד מהם לא הספיק להגיב, כי מחוץ למערה נשמע לפתע צחוק רועם ופרוע.
"מי שם!?" צעק המגולח בבהלה. הצחוק התגלגל שוב כמפולת אבנים, ובפתח המערה המוארת הצטיירה דמות אדם נוסף, שלהפתעתם הרבה של כל היושבים מסביב למדורה,- לא לבש כלום…
האיש הערום נכנס אל המערה.- כולו נוטף מים, ושער ראשו ופניו הארוך פרוע ורטוב. חיוך גדול היה נסוך על פניו של הערום, והוא התקדם בצעדים גדולים ואיטיים אל עבר המדורה.
"אם אין כוח עליון" אמר הערום כשהגיע אל המעגל, והתיישב בתנוחת קריעה מול לובש מעיל הגשם כדאי לדבר איתו פנים מול פנים, "אם אין כח עליון,- אז מה ממלא אותך מבפנים?", שאל הערום, ונגע אם אצבעו בחזהו של לובש מעיל הגשם המבוהל.
"א… תחושות… רגשות… מחשבות"… מלמל לובש מעיל הגשם. "איזה תחושות? איזה רגשות? מחשבות על מה?" שאל הערום עם החיוך המנצח שהיה מרוך על פניו, ועם הצחוק שהתנוסס בעיניו.
"אני…" המשיך למלמל לובש מעיל הגשם. "יש לי תחושה של קור… אני מרגיש פחד מהסערה…" "מה עוד?" שאל הערום. "א… אני פוחד מהמוות, ומרגיש אהבה לאנשים שקרובים אלי. אני חושב על איך להתחמם ולהגן על עצמי ועל היקרים לי, ואני חושב על מסעות שעשיתי ועל כאלה שעוד ברצוני לעשות"…
"וובכן,- כל הדברים האלה שמרכיבים למעשה את העולם, ושבעצם ממלאים אותך מבפנים.- האהבה, והפחד, והקור והנדודים וכל אלה.- הלא הם דברים גדולים ממך? אין הם מה שאפשר בקלות לכנות "כוחות עליונים"?"…
לובש מעיל הגשם מלמל משהו לא ברור, ודווקה אחד מלובשי השמלות השחורות קם כנגד דבריו של הערום.- "אבל אי אפשר לכנות את הדברים האלה "אלים". הרי הם לא אחראים בשום צורה לבריאת עולם ובני האנוש, ואין הם מנהלים את העולם וקובעים בו צדק".
"בנוגע לדברים האלה, אני מסכים עם ידיד לובש מעיל הגשם", אמר הערום, ולא חדל לחייך.- "העולם לא נברא על ידי כוח מודע שתכנן אותו, ואין איזה מנהל גדול לטבע. האלים היחידים שקימים, הם הדברים הגדולים מאיתנו, שנותנים משמעות לחיינו".
"אבל אם אין אף אחד שמנהל את העולם, ואם אין תכנית גדולה כלשהי שעל פיה קורים דברים, איך יכולה להיות משמעות לחיינו?" התפרץ ושאל לפתע המגולח עם המכנסיים השחורים.
"זוהי שאלה טובה מאוד" אמר הערום, "ויש לה גם תשובה טובה מאוד, והיא שאנחנו צריכים לתת את המשמעות לחיינו בעצמנו. הרי אותם הכוחות העליונים,- האלים שעליהם דיברתי מקודם, אינם בעלי תודעה, ולכן הם בעצם קיימים רק מבחינתנו,- רק בתוך התודעה שלנו. אנחנו בעצם אלה שיוצרים את האלים, בכך שאנחנו מזהים אותם בעולם ונותנים להם שם. ואם אדם כלשהו רוצה משמעות ותוכן בחיו, עליו לזהות את האלים שלו, ולהתחבר אליהם, ולהתקרב אליהם בכל דרך שיבחר. כחו לדוגמא את הסערה ה"איומה" שמשתוללת עכשיו. היא,- הסערה, היא עצמה אינה אל.- כי האלים הם לא דברים ספציפים, אלה רעיונות\ כוחות גדולים וכלליים שמתבטאים בכל מני דרכים ובכל מני מקומות בחיינו. לדוגמא,- מה שנותן לסערה את כוחה, זה הבאלגן,- הכאוס. זה מה שמציף את ליבנו בתחושות, רגשות ומחשבות. לכן, לאל הזה, נקרא לדוגמא "כאס".- חוסר הסדר הטבעי הפראי. אין הוא חושב או מבצע דברים מכח תודעה כלשהי, כי אין לו תודעה. ואם נמות, הוא יפסיק להתקיים ביחד איתנו,- כי לא יהיה יותר מי שיזהה ויגדיר אותו בעולם. אבל כל עוד אנחנו חיים, הוא ממלא אותנו בתוכן, ולכן הוא כח עליון.- אל.
וככל שנתחבר ונתקרב יותר אל האלים, כך יעשיר עולמנו, ונרגיש מסופקים ומלאים יותר.
אז בואו! הצטרפו אלי והסירו את המחסומים ביניכם לבין האלים שלכם.- כבו את המדורה, ובואו איתי חזרה אל העולם!- בואו איתי חזרה החוצה, ונתמלא יחדיו בתוכן ובמשמעות של האלים הכבירים חסרי התודעה!".
כך צהל הערום, ואץ-רץ לו חזרה אל הכאוס המשתולל שבחוץ…