מיתולוגית הפוליטאיזם הבלתי תודעתי. פרק 2- "מפגש האלים"
"שמם" הגדול הילך לו רגוע ושקט בעולמו, בצעדים גדולים ואיטיים, כדרכו מאז ומתמיד.
אך לעומת הרגלו הקבוע, שהיה לצעוד ככה סתם ללא מטרה, כעט היה לו כיוון ויעד מיוחד וחשוב, וזוהי הסיבה שהסיפור הזה מסופר.
עורו ובגדיו הרפויים הענקיים של שמם היו משתנים כמו עורה של זיקית בהתאם לסביבתו.- הוא היה אחד עם האדמה עליה דרך, ואחד עם השמיים שבהם ריחף. למעשה, שמם רק לכאורה "הילך" במלכתו, כי בעצם הוא היה כל הזמן בכל חלקי הממלכה. ואם לדייק אף יותר,- שמם עצמו היה הממלכה. כשבני אדם בונים בתים ובניינים באמצע המדבר, או קודחים חורים בקרחונים ענקיים, זהו שמם שחש בכאב המייסר. כשמטוסים חגים בשמיים,- חותכים את הרקיע הכחול וזורעים בו ענני פיח, זהו שמם שמשתעל בכבדות.
כן, ימיינו אינם ימים טובים בשביל אותו אל עתיק, שממלכתו היא ממלכת המשטחים האחידים הגדולים.- ערים נבנות בכל מקום, הים מתמלא ספינות, והשמיים נכבשים על ידי מטוסים. הגלובליזציה מאיימת לשבור כל קוו אופק, ולהציף כל פיסת ריק. ימים קשים אלה, וחיו של שמם הגדול, שהיה פעם אל כביר וכל יכול, עומדים כעט בסכנה. שמם אומנם עודו ענק ועצום מימדים הרבה מעבר לגבולות התפיסה האנושית, אך גודל זה אינו לא כלום לעומת הגודל שהיה לו בראשית חיו…
לפני כמה אלפי שנים, נולדה אלה חדשה, ושמה "שדה". מרגע לידתה, שדה הוסיפה רק לגדול ולגדול. במהלך השנים, שמם פגש שוב ושוב באותה האלה המתפתחת, כשהיא השתלטה על עוד ועוד חלקים ממלכתו. אבל גם כשגודלה נהפך כבר לסכנה ממשית עבור שמם, הוא, בגישתו הרגועה, מעולם לא היה מודאג. ולא בגלל שהיה לו פטרון למצב, אלה פשוט בגלל ששמם מטבעו אינו דואג או חושב על דברים. מוחו לרוב ריק.- תחושות בלבד ממלאות את גופו של שמם.- תחושות של שלמות ושל שבעון, ושל אחדות עם עולמו…
משהו קסם לו, לשמם, באותה האלה הצעירה "שדה"- שכל גופה היה עטוי פרווה סמיכה, שכיסתה אף את עיניה. עולמה של שדה, היה למעשה דומה במראית עין ראשונה לעולמו של שמם. שתיהם היו מאופיינים במשטחים אחידים רחבי ידיים. אך בעולמו של שמם, הנוף פתוח, ומכל נקודה ברחבי הממלכה, ניתן תמיד לראות את השטחים האדירים, שיוצרים תחושת קטנות למי שמנותק מהם, ותחושת גדלות למי שמחובר אליהם.
לעומת זאת, כשאדם פוסע אל תוך ממלכתה של שדה, הוא אינו יכול לראות כלום.- הוא עטוף מכל עבר בפרוותה הסבוכה, ואין הוא ער לגודל העולם שסביבו, מכיוון שהפרווה לא מאפשרת לראות יותר ממטר או שתיים קדימה. אדם שחי בממלכתה של שדה, לעולם לא מרגיש מאוים על ידי המרחב הפתוח, אך למעשה,- הוא צועד בעיוורון…
מנהגו של שמם היה לשוטט תמיד ללא הפסקה ברחבי עולמו.- כך היה מאז ומתמיד. אך כעט, כאמור, הוא לא סתם התהלך הלוך ושוב ללא מטרה, אלה צעד אל יעד מסוים. ולא רק הוא צעד אל אותו היעד.- כל האלים צעדו כעט.- וכולם צעדו אל אותו הכיוון.
אפילו "מות", שלעולם לא נע ולא זע ממלכתו החשוכה, מחל על כבודו האלהוי, ויצר לו גוף חומר שבו יוכל להלך ולהפגש עם שאר האלים.
מות עצמו, היה עצום כמו שמם (ואולי אף יותר), וכמו שמם, גם בראשו הכביר של מות לא חלפו מחשבות רבות (או למעשה,- לא חלפו בראשו מחשבות כלל). ובעוד ששמם היה כולו אחידות עצומה ופתוחה, ושדה היתה ורטיגו מסתורי ענק ואחיד, מות היה כול כולו קיבעון ושימור. מי שהיה מגיע אל ממלכתו של מות, היה נשאר לנצח כפי שהיה ביום שנכנס בשעריה.
מות, כמו שמם ושדה, היה שקט ורגוע. וכמו עולמותיהם של שמם ושדה, גם עולמו של מות היה אפוף שלווה ואטימות.- גם מתחת לאדמה, וגם בלבבותיהם של בני האדם.
מות, מתוקף היותו נצחי וקבוע, לא יכל לעזוב את ממלכתו. ולכן הוא לקח מן האפר הרב שיש לו, ויצר לו דמות לבנה ויבשה, שבה יוכל להלך. הדמות שמות יצר, הייתה עשויה שלד ללא בשר, ועור יבש שהיה תלוי על העצמות. בלי עיניים, ואפילו בלי ארובות עיניים, ובלי שערה אחת על ראשו החיוור או על גופו הדקיק. גפיה של הדמות היו ארוכים ודקים, שיניה בלטו בפיה חסר החניכיים, ועמוד השדרה שלה בלט עד שאיים לקרוע את העור הפרש עליו.
"כך אותו אל בית המים, וכך אוכל להפגש עם שאר האלים" ציווה מות על עוזרו "פיטר", והנער ציית ועשה כדברי אדונו.
השתיים,- העוזר והדמות, יצאו מן האדמה, והחלו לצעוד תחת אור השמש, שהציף את עיניו הצעירות של פיטר באור ובצבעים נהדרים. בובתו של מות לעומת זאת, בעוורונה, לא יכלה בכלל לדעת שהם יצאו מממלכת הנצחיות שבה היא נוצרה, ולכן המשיכה לצעוד בקצב קבוע ומכאני, בלי שום ציפיה להגיע לשום מקום.
זו לא היתה הפעם האחרונה שפיטר יצא מממלכתו של מות. למעשה, הוא היה יוצא אל פני האדמה באופן קבוע. זה היה תפקידו,- להביא אל ממלכתו של מות את בני האדם, ובעיקר את הילדים, ולשמור עליהם מפני הבגרות…
פיטר הוא לא עוזר האלים היחיד. לאלה "נפל"- אלת הנפילות והתהומות, יש עוזרת יפיפיה משלה, ושמה "לילי".- נערה בלונדינית ערמומית, שמסתובבת בעולם זקופה וגאה וללא כיסוי לגופה היפה. שפתיה הרכות של לילי, מסתירות פה מלא בשיניים קטנות וחדות כשיני שועל, וצבע אחד בודד בעיניה,- שחור כתהום, כמו עיניה של גבירתה- האלה נפל.
פיטר ולילי נפגשו לעיתים קרובות במהלך שליחותיהם. לפעמים הם שיתפו פעולה בהבאת אדם כלשהו אל ממלכתו של מות או אל ממלכתה של נפל, ולעיתים, בעוד שהיא נשלחה בשרותה של נפל כדאי להציל נפש מסוימת מפניו, הוא נשלח בשרותו של מות, להציל את אותה הנפש מפניה…
לא לעיתים קרובות נפגשו האלים. רק, אולי, אחת למליוני או טריליוניי שנים. כי לרוב כל אחד מהם מנהל את ממלכתו שלו, ואין להם שום עניין לדון בו יחדיו.
בשביל שיצוץ צורך במפגש בין האלים, יש על הנושא המדובר להיות מחוץ לכל תחומים השיפוט הפרטיים שלהם, או משותף באופן גורלי ומוחלט לכולם. עניין שכזה מופיע רק לעיתים רחוקות מאוד מאוד.
לכן, כשאחד האלים מזמן את כולם אל בית המים, ברור להם שיש איזושהי החלטה מאוד מאוד גדולה לקבל…
בדרכו, פגש פיטר בשמם, ובירך אותו לשלום. שמם שאל לפשר הדמות הרפויה שפיטר מוליך, והעוזר הצעיר הסביר שאין ביכולתו של מות לצאת בעצמו מממלכתו, ולכן הוא יצר לו דמות נציגה, שדבריו יצאו מפיה.
שמם החביא את פיטר ואת הדמות תחת גלימתו, ויחד הם עברו בין שבילים וכפרים של בני אדם בלי שאף אחד יבחין בהם. השלושה התהלכו, באיטיות האופינית לאלים, לאורך כל פינות העולם. רגליו העצומות של שמם מתקדמות צעד צעד, יחד עם רגליו המרחפות של פיטר, ורגלי העצם הנגררות אשר לדמותו של מות.
לבסוף,- בדרך שאף בן אנוש אינו יכול לצעוד בה, הגיעו השלושה אל בית המים, שנמצא מחוץ לעולם. שם היה ביתם של אבי האלים- "מהת", ואם האלים- "חמר".
שולחן מלבני ניצב במרכז החדר, ומסביבו, בכל מקום- מתחתיו ומעליו ומכל הכיוונים, היו מים שקופים, טהורים, וצלולים כל כך, עד שהיו מתנדנדים לנצח בין הקיום לאי הקיום.
זה היה בית המים.- המקום הראשוני והבסיסי ביותר בעולם כולו. שם זרמו המים אל כל הכיוונים, ובו בזמן לא זרמו בכלל.
אל השולחן כבר ישבו שאר האלים: מהת וחמר, שיזמו את הפגישה, ישבו בראש השולחן, לצידה של חמר ישבו האלה נפל ושפחתה לילי, שעיניהן השחורות חסרות העישונים בולעות הכל, והאלה שדה, שגופה ופניה עטופיי פרווה.
לצידו של מהת, התישבו פיטר ודמותו של מות מול נפל ולילי, ושמם הגדול מצא את מקומו מול שדה.
אף אחד לא חייך, ואף אחד לא אמר מילה. לא היה טבעי לאלים להיפגש, ומחשבותיו של כל אחד מהם נדדו אל ממלכתו שלו. שקט שרר סביב השולחן, ואף אחד לא חש צורך לדבר. עד שלבסוף שדה, הצעירה מבין האלים, פנתה אל מהת ואל חמר, ומעבר למסכת הפרווה שעל פניה היא שאלה- "למה זימנתם הנה את כולנו?, במה העניין?".
חמר, אם האלים, הזדקפה במקומה, ואמרה- "וובכן…"
תגובות (0)